ברוכים הבאים לבלוג של פעמי גליל

סיור בירושלים בשכונה הותיקה, מאה שערים. במהלך קורס מורי הדרך שאני עושה בימים אלו, מביא איתו הזדמנות לחזות בשיחת היום בשכונה כפי שזו באה לידי ביטוי בפשקווילים שמקשטים אותה. בעולם החרדי פשקוויל הוא כרוז אנונימי שמטרתו להשמיץ ולפגוע בזולת. לאורך הדורות יצאו רבנים נגד התופעה, ואמרו על כותבי פשקווילים כי הם עוברים על איסור חמור מדאורייתא. אך למרות זאת התופעה עדיין קיימת. רבים בציבור כנראה אינם ערים להבחנה זו, ובלשונם משמשת המילה פשקוויל לתיאור כל מודעות הקיר המודפסות הנתלות על לוחות מודעות ברחובות החרדים ומעבירות מסרים לאוכלוסייה, אם מטעם רבנים החתומים בשמם, אם מטעם קבוצות מוכרות, ואם מטעם קבוצות אנונימיות כמו "ועד השכונה", "הועד לטהרת מחנינו", ''משמרות הצניעות'' ואחרים. בדרך כלל הפשקוויל נועד להנחות את הציבור בסוגיה רלוונטית שעומדת על הפרק, או לדרבן את הציבור לנקוט בפעולה כזו או אחרת. הפשקוויל נושא בדרך כלל מסר ביקורתי ולעתים אף ארסי כלפי דמות מהציבור החרדי (לרוב עסקני ציבור) ומותח ביקורת על התנהלותם. מיותר לציין שריבוי הפשקווילים ...

כ שסם קוק שר  את ה'' ספירטואל '' המפורסם שלו A change is gonna come' בשנות ה-60 של המאה הקודמת. אנחנו חושבים על מטעי קפה ועבדים שחורים באמריקה הרחוקה. גזענות ושאר מריעין בישין... האם יתכן לומר שגם פה לחוף הכנרת הייתה קולוניות מטעים אתנית, בדיוק כמו שם, לגדות המיסיסיפי?  המבנה הזה על שתי קומותיו נועד במקורו  לשמש בית למשאבת המים לצורכי השקיה של שדות עמק הירדן ממי הירדן.   אולם בפועל שימש כאכסניה עבור הדסה, תמר-אהובה, שמואל, ישראל, רחל , שולמית, יהודה, מרים, זכריה, שושנה, נתנאל, בת-שבע, ברוך, חזקיה, פנינה, שולמית , ציפורה, רות ואביגיל לבית מרגלית יעל ושושנה לבית צאירי מלכה, ידידה, הדסה ותינוקת ללא שם לבית מנצור ... השמות האלה בחלקם הם "תימני-כנרת", אשר הגיעו הנה בעקבות שליחות יבנאלי לתימן. באותה תקופה הם לא נתפשו כמי ששותפים לרעיון הציוני, אלא, כקבוצה לא שווה, נבדלת, אשר אמורה לסייע במשימה מסוימת. ייתכן ויוצאי מזרח אירופה אשר נאבקו בשוק העבודה, לא חיפשו יהודים נוספים כמוהם עם רעיונות דומים, אלא חיפשו יהודים דמוי ערבים שיהיו מסוגלים לעבוד כמ...

נחלת ראובן שהיתה לנס ציונה, מושבה ציונית עתיקה במונחים ישראליים, שהיתה גם היא לעיירת שינה חסרת אופי, כמו רבות מאחיותיה, בין ראשון לציון לרחובות, עם קניון גדול כמקובל, שעליו מתנוססת ההבטחה הגדולה ל"חולצות איכות לבית הספר", אולם אירועים "ויטראז'" בצדו. מכון מחקר ביולוגי מבעית ופארק מדע מבטיח בשיפוליה, "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה, מי ברכב מי ברגל, נעש נא לאגודה. יחד נלכה נא נשובה, ארצה אבותינו, אל ארצנו האהובה, ערש ילדותינו... גדעון לוי משרטט תמונת מצב יפה ומכוערת, מלאה ומדושנת של עיר מעמד הביניים החדשה. קבלו תמונת מצב עדכנית להחריד. עוד בנושא: סיפורה של ''ואדי חנין'', מסע אחר   נס ציונה הערבית - אמיר פניני

"להרוג את קסטנר" הוא סרט תיעודי אמריקאי, המתאר פרשה שהסעירה את המדינה בשנות החמישים. הסרט מנסה להבין איך זה שמי שהציל כל כך הרבה יהודים, לא זו בלבד שלא זכה במדינת ישראל להוקרה על מעשיו, אלא נרצח בה והוקע.   האם מדינת ישראל מקבלת רק את היהודי החדש, שאינו מנהל משא ומתן כדי להציל חיים, אלא רק נלחם, ורצוי עד מוות. עוד בנושא: מרב מיכאלי מספרת על סבא . מרב מיכאלי על הסרט במאקו קסטנר לאמריקאים מתחילים NRG      

בעיירה קטנה בשם דסאו ברפובליקה הסוציאל דמוקרטית של ויימאר, פעל בית ספר בשם באוהאוס. עם תלמידי בית הספר נמנו גם לא מעט יהודים שנשבו בחזון בית הספר לעצב עולם טוב יותר וצודק. ב-1933 עלה היטלר לשלטון וסגר את הבאוהאוס שנחשד בשמאלניות יתר. מורי הבאוהאוס ותלמידיו נפוצו לכל עבר. היהודים מביניהם: דב כרמי, זאב רכטר, אריה שרון ואחרים ברחו ל''תל אביב הקטנה'', שהתאפיינה אז באדריכלות אקלקטית. בעקבות הביקוש לבניה מהירה וזולה באותה תקופה, הם מקימים לתחייה את ''הסגנון הבינלאומי'' עם שינויים והתאמה לאזורינו. הסגנון הבינלאומי דיבר בשפה ארכיטקטונית של קווים ישרים ופונקציונאליים, בניגוד לעיטוריות המופרזת והראוותנות שאפיינה את האדריכלות האקלקטית. בבסיס התפיסה הרעיונית של הסגנון הזה האדריכל אמור לבנות מבנה שישמש למגורים. המבנה צריך להיות מיועד אך ורק לצורה זו, פשוט לבניה ומותאם לכל מעמד כלכלי. שלא כמו הסגנון הקודם שנועד בעיקר לשועי העיר. מכל מקום מה שהיה אולי הכי חשוב ברעיון שהביא איתו הסגנון החדש... זה, שיש לנצל את השטח בצורה האופטימאלית. מסיבה זו, כל בניין עומד ...

סרטון שצלמתי מקיץ 2011. עיר האוהלים שקמה בשדרות תל אביב ובערים נוספות בארץ,כנראה הניחה זרעים למהפכה הבאה. אבל מי יודע? ימים יגידו... מכל מקום התמונות בסרטון מדברות בעד עצמן. הכותרת לפוסט מהשיר של מאיר אריאל ז''ל: ''זרעי קיץ נישאים ברוח מעירים זכרונות מעוררים ערגונות. זרעי קיץ באים בנחיריים ורומזים איזה קיץ הולך להיות''. אגב, שמעתי שקיץ 2012 הולך להיות ''יותר מעניין''. איה כורם בביצוע מעולה ל''זרעי קיץ'' - חוות רונית 29.08.11

בחפירות ארכיאולוגיות של רשות העתיקות מתחת לקשת רובינסון סמוך לכותל המערבי נחשף חפץ נדיר, כשני ס״מ גודלו ועליו מוטבעות שני מילים ״דכא״ ו-״ליה״ כאמור, ״טהור לה׳״ לכתבה ב' 'ירושלים נט' '

1. כנראה מהתקופה הממלוכית , ייתכן שיש לו יסודות איובים ואף קדומים יותר.  2. משפחות מוסלמיות שורשיות קברו את מתיהן במקום הזה.  3. על חלק ניכר משטחו של בית הקברות שוכנת בריכת ממילא , המתוארכת לימי המלך הורדוס לפני כאלפיים שנה. אבל אין קשר ענייני בין הבריכה ובין בית הקברות. 4. יעקב יהשוע (אבא של הסופר המפורסם), מנכ''ל משרד הדתות אמר אז על בית הקברות הזה את הדברים הבאים: '' בית הקברות ממילא בירושלים נחשב לאחד מבתי הקברות המוסלמים הנכבדים ביותר בו קבורים חייליו של צלאח א-דין ורבים מחכמי המוסלמים, מדינת ישראל תדע תמיד לכבד ולשמור את המקום הזה... ''  5. ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין כתב ב- 1495 כי "מי שנקבר בירושלים, במקום הנקרא זייתון אל-מלך (היא ממילא), ייקבר, אם אפשר לומר כך, בשמים התחתונים".  6. בשנת 1928 החלה בנייתו של המלון המוסלמי פאלאס על גבולו הדרום-מערבי של בית הקברות. במהלך חפירת היסודות נתגלו עצמות מתים. 7. ישנה טענה כי ה מופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני , התיר בעצמו באמצעות פאתווה שפרסם, להמשיך עם הבנייה ...

באחד מחבלי הארץ היפים במדינה הזו גרים זה ליד זה מוסלמים, נוצרים ויהודים ומסתדרים ביניהם לא רע, גם אם העבר מעלה שרידים של דת לא שלהם, ההווה שייך לדת אחרת והעתיד - מי יודע מה יילד העתיד?! סיור בצפון בין יהודים, מוסלמים ונוצרים שמשהו אחד לבטח משותף להם - האהבה לגליל. שדה פרחים מלבלב מרץ 2011, ליד ייסוד המעלה. צילום: זכריה הלוי  פסל השלום, גן הפסלים, מרץ 2012, כאוכב אל היג'ה. צילום: זכריה הלוי כנסו לכתבה של זיו ריינשטיין Ynet

בתקופה הכנענית המאוחרת נענתה חצור בלית-ברירה למלכי מצרים, ששלטו על ערי המדינה בארץ ישראל והציבו בהן מושלים מטעמם (אם כי חצור זכתה למעמד מיוחד, ומלך חצור החזיק בכיסאו). אך בתקופת ארכיון מארי, בתקופה הכנענית התיכונה, מלכי מצרים עדיין ראו בחצור ובערים כנעניות נוספות אויבות מושבעות שיש לרסנן ולהכניען. מלכי מצרים במאות ה-19 וה-18 לפנה"ס נהגו להטיל כישופים על השליטים המקומיים בארץ ישראל, בסוריה ובנוביה, ממש כמו וודו. הם היו כותבים את שם האויב על קערה, כד, צלמית או על תעודה פולחנית, מקיפים את השם בהשבעות ובלחשים, ואז מנפצים אותה בטקסיות. כדי 'לשבור' את האויב. הכתובות הללו נקראו 'כתבי המארות'; המילה 'מאֵרה' פירושה 'קללה' כתבי המארות מעניינים מאוד: לא זו בלבד שהם מאפשרים לנו להבין אֵילו ערים כנעניות הכירו המצרים בין המאות ה-19 ל-18 לפנה"ס ומה היה יחסם כלפיהן, אלא הם גם מאפשרים למחקר לעקוב אחר אופיין של ערי המדינה הכנעניות בתקופה זו. בקבוצה הקדומה יותר של כתבי המארות מוזכרות בארץ ישראל בין היתר הערים אשקלון, רחוב, בית שאן וירושלים. בכל עיר נמנים לע...

דאהר אל עומר (ב ערבית : ظاهر العمر ; תעתיק: "ט'אהר אלעֹמר" , 1688 – 1775 ) שליט הגליל ב מאה השמונה עשרה . בן לשבט ה זיידאנים . ממוצא ערבי בדואי . הזמין יהודים רבים להתגורר ב טבריה . המקור העיקרי שנותר מתקופה זו לחייו של דאהר הינו חיבורו של ר' יעקב בירב, חתנו של ר' חיים אבולעפיה , מחדש היישוב היהודי בטבריה, אשר מובא בספרו של אברהם יערי זיכרונות ארץ ישראל . בירב מכנה את "שֱיך דאהיר איל - עמהר" כ"שר הגדול המושל בארץ". עד לזמנו היה מסוכן ללכת בדרכים. חבורות של פרשים בדואיים היו נוהגים לגזול ולשדוד את הנוסעים בדרכים. כאשר השיך הצליח בתפקידו "שרי העיירות המליכוהו" וקראו לו "שיך איל- משאייך", דהיינו "שר השרים". בירב מציין כי ב"אותם הדרכים הולכים ובאים וכספם צרורות בשמלותם ואין מַ‏כֲלֲים דבר ( ולא נגזל מהנוסעים דבר)". דאהר "השמיד עם רב מבני קידר יושבי אוהלים" (וכפי הנראה הכוונה לבדואים). כן מציין בירב את נדבנותו הרבה של דאהר ואת הכנסת האורחים שלו " לכל אומה ולשון". בשנת 1738 נודע...

  מדרסת אל צלאחייה - כנסית סנטה אנה כנסית סנטה אנה הקתולית משקפת את המאבקים בין האסלאם לבין הנצרות בעיר. הכנסיה נבנתה במאה ה-12 בידי הצלבנים, אך לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין הפכה למדרסה – ''אל מדרסה אל צלאחייה'' על שמו של מייסד השושלת האיובית במצרים ובסוריה. חולשתה של האימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-19 הביאה אותה להסכים לכך שהמדרסה תחזור לשמש ככנסיה.  במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה הכנסיה שוב, למדרסה. אם עדיין לא התעייפתם מה''פינג-פונג'' הזה... אז מה שקורה הוא שלאחר המלחמה והכיבוש הבריטי חזר המבנה לשמש ככנסיה. מסע חזרה בזמן מגלה לנו כי ביוני 1073, כאשר משתלטים הסלגו'קים על העיר ''בזהירות וללא שפיכות דמים'' כפי שמתואר במקורות האסלאמיים, הם לוקחים את השלטון מידי מושלה הפאטימי וכך הפכה ירושלים והייתה לחשובה שבערי ארץ - ישראל . בעיר הקדושה היו שתי מדרסות. הראשונה הייתה, אמרנו, כאן! מדרסת אל-צלאחייה . אותה הקים צלאח א-דין ב''באב אל אסבאט'', (שער האריות)  בעבור השאפעים והשניה ...

צפו בסרטון הבא על היווצרותם של סלעים - יש תרגום לעברית

תיאטרון הצלליות היה בילוי הזמן הנפוץ במרכז העותמאני ובמחוזות, והיה נועז ושערורייתי עד כדי פריצות. קרגוז היה אחד הגיבורים הראשיים של התיאטרון. במחזה "החתונה הגדולה", למשל, פוגש קרגוז ברחוב קבוצת נשים ומגלה שהן הולכות לביתו, לטקס חתונה שבו הוא אמור להיות החתן. הנשים, שאינן יודעות מיהו, מתעניינות אצלו מה טיבו של החתן וקרגוז, המבקש להרתיע אותן מהשתתפות בחתונה, עונה שהחתן גנב ופושע. "גם אנחנו כמותו", עונות הנשים. "והוא משוטט בלילות ותר אחר זיונים", ממשיך קרגוז, אך הנשים מצחקקות בתקווה, "נהדר, גם אנחנו כאלה". לבסוף, אומר קרגוז הנואש שהחתן חובב גדול של מעשי סדום בנערים, אך הנשים מגחכות ואומרות שגם הן חובבות אירוטיקה עם נשים. פרופ' דרור זאבי ממקימי החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון, על הפתיחות הגדולה והיחס הטבעי למיניות בתקופה העות'ומאנית.

דונה גרציה האישה החזקה בעולם, הייתה הראשונה לחלום ולהגשים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. והיא עשתה זאת 350 שנים לפני הרצל. האישה הזו היא אגדה אמיתית. היא חכרה מהסולטן הטורקי את אזור טבריה. אחר כך היא הבריחה לשם יהודים מכל אירופה, כדי להציל אותם מאימת האינקוויזיציה וליישב את ארץ ישראל. היא הייתה "הסוכנות היהודית" בת אישה אחת. אודטה שכותבת את המאמר המצורף, מבסוטה מכך שסוף סוף ההיסטוריה ''הגברית'', עושה לה כבוד. לכתבה ב-NRG

טרנד חדש בעיר פשט בעיר העתיקה בירושלים. רואים גוי/נוכרי/זר/אחר/''לא יהודי''. יורקים עליו. אם לא הייתי רואה את הכתבה הזאת בהארץ. לא הייתי מאמין למשמע אוזניי ולמראה עיניי. אבל גם אני בעצמי ראיתי כשהובלתי קבוצה של חרדים בסימטאות העיר. הם דרכו, ניסו למחוק... ביזו וקיללו כל מה שאינו יהודי. כשפניתי לאחראי על הקבוצה בתואנה שיעשה כבר משהו או ''אני הולך''. הוא אמר לי ''מה אתה רוצה שאני אעשה? ככה אנו מצווים על פי היהדות''. ''מה זאת אומרת?'' שאלתי בתמיהה. ''כתוב'' הוא ענה בנונשלאנטיות והוסיף ציטוט: ''מחה תמחה את זכר עמלק...''. המשכתי איתם עד לפינת הרחוב ואמרתי להם: ''חברה מכאן אתם ממשיכים לבד... ושאלוהים (שלכם) יהיה עמכם''.

העתיקות של רמלה קבורות תחת הררי זבל - מדע וסביבה - הארץ

כבר מזמן אני מחפש אלטרנטיבה לסיני. רועי ציקי ארד, מנסה לשכנע אותי שירדן היא אפשרות ראויה בעיקר החופים הקרובים לגבול עם סעודיה. כתבה יפה מאוד עם הרבה אווירה, קבלו ציטוט: ''ליד הדגל, פועלים שני בית קפה. משום מקום, מתחילה מסיבת דבקה. כמה צעירים רוקדים משולבי זרועות בחוסר קצב וירטואוזי. זה ריקוד משעשע למדי. לצערי אני יודע קצת ערבית. המוזיקה היא לאומנית, שירים על "עבדאללה יא עיוני" ועל ירדן הטובה צורמים מרמקול רעוע. מי שבעיקר רוקד בהתלהבות הוא נער עם פיגור שכלי ומשקפי שמש, שמתנודד עם כוס מיץ ומהמהם את המילים במרכז המגרש, כולו אהבה למדינה. כמה צעירים מציעים לי לרקוד את שירי הניצחון הפטריוטיים הללו. אני רוצה, אך מסרב כדי שלא לפגוע ביחסים עם השכנה ממזרח וליצור שוב עילה למלחמה''.                                                    ...

יואל ישראלי הוא מהצלמים, בני הדור השני של הקיבוץ, שבצילומיהם תיעדו את מעגל החיים הקיבוצי והישראלי. הוא למד צילום בסדנת הצילום של ברית התנועה הקיבוצית בת"א אצל יוסף כהן ואיל און, והושפע מצילומיו של אנסל איסטון אדמס (1984-1902). צילומיו של יואל הם בשחור לבן, ומבליטים את הניגודיות בין אור לצל ובכך מקבלים התרחשות דרמטית. צילומיו של יואל נעים בין נופי האדם החרוטים על פניו, בין דמויות ססגוניות, לבין נופי הארץ והקיבוץ.    לכתבה המלאה ב-YNET

''אתה קולט כמה רחוק רואים מכאן?". המשפט הקצר הזה כתוב על שלט שתלוי על כיסא באמצע המדבר. בני נוער בסיכון יוצאים למסעות הישרדות דרכם הם מגלים את הכוחות שבהם, לומדים דפוסי התנהגות חדשים ונחשפים לדמותו של סגן לוטן סלוין ז"ל, שהמסעות נוסדו לזכרו. מסע שמתחיל בגוף ונגמר בנפש... לכתבה . http://www.ifeel.co.il/page/18491