ברוכים הבאים לבלוג של פעמי גליל

אחת מפרשיות הריגול הנועזות של עם ישראל, מתרחשת בשלב בו עם ישראל הופך מעם, חסר ישע ויוזמה, המונהג על ידי משה 'הרועה' במדבר, לקראת דור חדש, הַבָּשֵׁל לכניסה אל הארץ המובטחת. יהושע שולח שני מרגלים לתכנן את הפריצה ליריחו, הראשונה מערי הארץ המבוצרות:"וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ... וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה" (יהושע ב א). כניסתם אל העיר מסתבכת כאשר מתעורר כלפיהם חשד: "וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ...הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ..." (יהושע ב ב). רחב, נוקטת בדרך מעשית; היא אינה מכחישה את ביקורם, אך מִתַּמֶּמֶת בעניין קורותיהם לאחר הביקור אצלה ובכך, מרחיקה את החשדנים לחיפושים אל תוככי ערבות יריחו, שהות המאפשרת לה טיפול נאות בשניים, תוך תכנון עתידי מבריק להציל את עצמה ואת משפחתה. "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ... וְהִיא מעלה אותם לגג; ''וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ

ב-20 באפריל 1799, במהלך הטלת המצור על עכו, חשב נפוליאון כי הוא מרוחק מהלך יום מירושלים, וצפה כי עם כיבושה, הוא יכריז על עצמאותה של מדינת היהודים. לכן, הוא ישב וכתב הצהרה, בהנחה שהוא אכן יוכל להכריז ביום המחרת על המדינה היהודית, בירושלים. אלא שהאנגלים עצרו את התקדמותו של נפוליאון, שנאלץ לסגת. הצהרת נפוליאון לא הוכרזה מעולם, והיא נגנזה בארכיונים הצרפתים. להלן נוסחה המקורי של ההצהרה: הכרזה אל האומה היהודית, המטה הכללי ירושלים, ה-20 באפריל 1799, השנה ה- VII לרפובליקה הצרפתית. מאת: נפוליאון בונפארטה, המפקד הראשי של הצבאות הצרפתים באפריקה ובאסיה. אל: היורשים החוקיים של פלסטינה –בני ישראל, בני אומה ייחודית אשר במשך אלפי שנים הצליחו הכיבושים והעריצות לגזול מהם את אדמתם, אבל לא את שמם ולא את קיומם הלאומי.  הבוחנים בקפידה וללא משוא פנים את גורל האומות, אפילו אם הם חסרים את היכולת הנבואית של ישראל ושל הנביא יואל, מסיקים את האמת שבדברי הנבואות של הנביאים הגדולים, אשר ערב חורבן ציון ניבאו כי ילדיו של האל יחזרו למולדתם בשירה וברינה וכי העצב והאנחות ייעלמו לעד. קומו ברינה, הגולי