בעיירה קטנה בשם דסאו ברפובליקה הסוציאל דמוקרטית של ויימאר, פעל בית ספר בשם באוהאוס. עם תלמידי בית הספר נמנו גם לא מעט יהודים שנשבו בחזון בית הספר לעצב עולם טוב יותר וצודק. ב-1933 עלה היטלר לשלטון וסגר את הבאוהאוס שנחשד בשמאלניות יתר. מורי הבאוהאוס ותלמידיו נפוצו לכל עבר. היהודים מביניהם: דב כרמי, זאב רכטר, אריה שרון ואחרים ברחו ל''תל אביב הקטנה'', שהתאפיינה אז באדריכלות אקלקטית. בעקבות הביקוש לבניה מהירה וזולה באותה תקופה, הם מקימים לתחייה את ''הסגנון הבינלאומי'' עם שינויים והתאמה לאזורינו. הסגנון הבינלאומי דיבר בשפה ארכיטקטונית של קווים ישרים ופונקציונאליים, בניגוד לעיטוריות המופרזת והראוותנות שאפיינה את האדריכלות האקלקטית. בבסיס התפיסה הרעיונית של הסגנון הזה האדריכל אמור לבנות מבנה שישמש למגורים. המבנה צריך להיות מיועד אך ורק לצורה זו, פשוט לבניה ומותאם לכל מעמד כלכלי. שלא כמו הסגנון הקודם שנועד בעיקר לשועי העיר. מכל מקום מה שהיה אולי הכי חשוב ברעיון שהביא איתו הסגנון החדש... זה, שיש לנצל את השטח בצורה האופטימאלית. מסיבה זו, כל בניין עומד
