ברוכים הבאים לבלוג של פעמי גליל

מחשבות מסוף שבוע לא רגוע במיוחד, בצל האירועים בצפון .א בשבת רכבתי ביער צרעה עם חברים. כמו שאני סבור תמיד... המסלול, הטבע והאופניים הם רק המעטפת לדבר האמיתי שעולה מהסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, ככה... שלושה גברים באמצע החיים, מפנים מזמנם ומכל עיסוקיהם.. מוותרים על בוקר של שבת בחיק המשפחה, הפנקייק, הג'חנון הכל יחכה... הכל שווה בשביל רגעים קסומים על שבילים מוזהבים, בהם אנו מרשים לעצמנו לבקר או אפילו לחזור אל חיק ילדותינו, אל עצמינו. ייתכן שאם הרגע הזה, שמסתכם בכארבע או חמש שעות רכיבה היה פחות מאומץ הוא גם היה פחות שווה. כגברים בני גברים ידוע לנו שמה שמצליח להוציא מאיתנו באמת, היינו לזקק אותנו, מכל התחלואות והרעות שאופפות אותנו זה מאמץ מרוכז ואינטנסיבי. באחת ההפסקות שלנו למנוחה קלה ולהסדרת נשימה, ניהלתי שיחה עם רונן שבשביל שנינו זו הפעם השנייה שאנחנו רוכבים יחד בחברותא. השיחה סבבה באירועי היום עם היוודע על היעדרותם של שלושת חיילי הסטי''ל. רגעים כעסנו, רגעים קיטרנו... ''צריך להיכנס בהם'' אמר מישהו... לאחר שתיקה קלה, רונן דיבר על משפחתו בקופנהאגן ומה היה קורה

הבוקר לוויתי את הבן שלי להסעה שתיקח אותו אל הקייטנה. בדרך הייתי קצת שקט, הותרתי לו לדבר... אבל אז הוא שאל אותי, אבא על מה אתה חושב? אמרתי לו שאני חושב עכשיו על זידאן, זינאדין זידאן. לרגע חשבתי מעניין כמה אנשים ברחבי העולם חושבים עכשיו רק עליו, לא על איטליה, לא על המונדיאל, רק על האיש הזה שבמו ידיו, רגליו וראשו הרס לעצמו יותר מכל מה שעשה למען עצמו, ושלא לדבר על העם שלו, הקהילה שאותה הוא מייצג בצרפת. סיפרתי לו בעצם, מה קרה שם. אמרתי שיכול להיות, ייתכן... שמילה לא יפה במיוחד השתרבבה למיטרצי מהפה. זאת אומרת, קרוב לוודאי שמיטרצי קילל את זידאן. ''אבא, מה הוא אמר לו''? שאל בני הקט. לא ידעתי מה להשיב, וניסיתי לנסח את זה בדרך יותר אישית. מה אתה עושה, או איך אתה מגיב אם אומרים לך מילה לא יפה? שאלתי אותו. הוא לא השיב לי אבל הוא שוב שאל אותי ''אבא, מה הוא אמר לו''? עדיין לא ידוע, עניתי. אולי הוא אמר לו, דפוק אחד... אולי הוא אמר לו, מלוכלך... מסריח... כל מיני מילים לא יפות, לא מכבדות. ''אה''... הוא הנהן. מנסה להבין את עולמם של המבוגרים, איך מבוגרים

.א השבת טיילנו בסינגלים המדהימים של יער עופר בכרמל, בתוך היער שוכן מתחם בשם ''מסלולי רון'' ע''ש שני הרוגים מהפיגוע במסעדת מצה. בדיוק שם חיכה לנו איש עם חולצה צהובה וכובע. הבן שלו ניגש אלינו עם שיקוי פלאים. הוא אמר תשתו מזה תראו מה יקרה לכם... אנחנו היינו עייפים מהדיווש במעלה הגבעה, לא התווכחנו, שתינו. האיש בצהוב ובנו מכרו שיקוי של הרבלייף ואנחנו שתינו, מכמה סיבות: כי זה היה בחינם, כי זה היה קר... סיבה שלישית הייתה שהסתכלנו במפה שלו על הסינגלים שיש באזור, לא הייתה לנו מפה, לי לא היה נעים... אז שתינו, מה כבר יכול להיות. אגב, הסיבה שהסתובבנו שם בלי מפה הייתה בגללי, אני הסתמכתי על הזיכרון שהיה לי מסינגוליי במקום לפני שנתיים במסגרת תחרות הוולוו צ'אלנג' הטראומתית שלי. אני לא יודע מה הם מוכרים לנו ההרבלייף האלה, אבל הפעם זה קצת הצליח, המשקה למען האמת, נתן לנו בוסט יפה להמשך הרכיבה. צריך לזכור שהיה קצת חם בשבת ולפי מיקום השמש ברקיע היינו כבר באמצע היום. דיברנו בנינו אני ושותפי לרכיבה אם שווה להשקיע בשיקוי כזה לפני הרכיבה. הוא טען שכן. היות וידידי הרוכב הוא