רשומות

מציג פוסטים מתאריך נובמבר 27, 2011

וודו נגד חצור

תמונה
בתקופה הכנענית המאוחרת נענתה חצור בלית-ברירה למלכי מצרים, ששלטו על ערי המדינה בארץ ישראל והציבו בהן מושלים מטעמם (אם כי חצור זכתה למעמד מיוחד, ומלך חצור החזיק בכיסאו). אך בתקופת ארכיון מארי, בתקופה הכנענית התיכונה, מלכי מצרים עדיין ראו בחצור ובערים כנעניות נוספות אויבות מושבעות שיש לרסנן ולהכניען. מלכי מצרים במאות ה-19 וה-18 לפנה"ס נהגו להטיל כישופים על השליטים המקומיים בארץ ישראל, בסוריה ובנוביה, ממש כמו וודו. הם היו כותבים את שם האויב על קערה, כד, צלמית או על תעודה פולחנית, מקיפים את השם בהשבעות ובלחשים, ואז מנפצים אותה בטקסיות. כדי 'לשבור' את האויב. הכתובות הללו נקראו 'כתבי המארות'; המילה 'מאֵרה' פירושה 'קללה' כתבי המארות מעניינים מאוד: לא זו בלבד שהם מאפשרים לנו להבין אֵילו ערים כנעניות הכירו המצרים בין המאות ה-19 ל-18 לפנה"ס ומה היה יחסם כלפיהן, אלא הם גם מאפשרים למחקר לעקוב אחר אופיין של ערי המדינה הכנעניות בתקופה זו. בקבוצה הקדומה יותר של כתבי המארות מוזכרות בארץ ישראל בין היתר הערים אשקלון, רחוב, בית שאן וירושלים. בכל עיר נמנים לע

דאהר ויהודי טבריה

תמונה
דאהר אל עומר (ב ערבית : ظاهر العمر ; תעתיק: "ט'אהר אלעֹמר" , 1688 – 1775 ) שליט הגליל ב מאה השמונה עשרה . בן לשבט ה זיידאנים . ממוצא ערבי בדואי . הזמין יהודים רבים להתגורר ב טבריה . המקור העיקרי שנותר מתקופה זו לחייו של דאהר הינו חיבורו של ר' יעקב בירב, חתנו של ר' חיים אבולעפיה , מחדש היישוב היהודי בטבריה, אשר מובא בספרו של אברהם יערי זיכרונות ארץ ישראל . בירב מכנה את "שֱיך דאהיר איל - עמהר" כ"שר הגדול המושל בארץ". עד לזמנו היה מסוכן ללכת בדרכים. חבורות של פרשים בדואיים היו נוהגים לגזול ולשדוד את הנוסעים בדרכים. כאשר השיך הצליח בתפקידו "שרי העיירות המליכוהו" וקראו לו "שיך איל- משאייך", דהיינו "שר השרים". בירב מציין כי ב"אותם הדרכים הולכים ובאים וכספם צרורות בשמלותם ואין מַ‏כֲלֲים דבר ( ולא נגזל מהנוסעים דבר)". דאהר "השמיד עם רב מבני קידר יושבי אוהלים" (וכפי הנראה הכוונה לבדואים). כן מציין בירב את נדבנותו הרבה של דאהר ואת הכנסת האורחים שלו " לכל אומה ולשון". בשנת 1738 נודע

מדרסות בירושלים

תמונה
  מדרסת אל צלאחייה - כנסית סנטה אנה כנסית סנטה אנה הקתולית משקפת את המאבקים בין האסלאם לבין הנצרות בעיר. הכנסיה נבנתה במאה ה-12 בידי הצלבנים, אך לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין הפכה למדרסה – ''אל מדרסה אל צלאחייה'' על שמו של מייסד השושלת האיובית במצרים ובסוריה. חולשתה של האימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-19 הביאה אותה להסכים לכך שהמדרסה תחזור לשמש ככנסיה.  במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה הכנסיה שוב, למדרסה. אם עדיין לא התעייפתם מה''פינג-פונג'' הזה... אז מה שקורה הוא שלאחר המלחמה והכיבוש הבריטי חזר המבנה לשמש ככנסיה. מסע חזרה בזמן מגלה לנו כי ביוני 1073, כאשר משתלטים הסלגו'קים על העיר ''בזהירות וללא שפיכות דמים'' כפי שמתואר במקורות האסלאמיים, הם לוקחים את השלטון מידי מושלה הפאטימי וכך הפכה ירושלים והייתה לחשובה שבערי ארץ - ישראל . בעיר הקדושה היו שתי מדרסות. הראשונה הייתה, אמרנו, כאן! מדרסת אל-צלאחייה . אותה הקים צלאח א-דין ב''באב אל אסבאט'', (שער האריות)  בעבור השאפעים והשניה

On the rocks

תמונה
צפו בסרטון הבא על היווצרותם של סלעים - יש תרגום לעברית