יום ראשון, נובמבר 27, 2011

דאהר ויהודי טבריה

דאהר אל עומר (בערבית: ظاهر العمر; תעתיק: "ט'אהר אלעֹמר" ,16881775) שליט הגליל במאה השמונה עשרה. בן לשבט הזיידאנים. ממוצא ערבי בדואי. הזמין יהודים רבים להתגורר בטבריה. המקור העיקרי שנותר מתקופה זו לחייו של דאהר הינו חיבורו של ר' יעקב בירב, חתנו של ר' חיים אבולעפיה, מחדש היישוב היהודי בטבריה, אשר מובא בספרו של אברהם יערי זיכרונות ארץ ישראל. בירב מכנה את "שֱיך דאהיר איל - עמהר" כ"שר הגדול המושל בארץ". עד לזמנו היה מסוכן ללכת בדרכים. חבורות של פרשים בדואיים היו נוהגים לגזול ולשדוד את הנוסעים בדרכים. כאשר השיך הצליח בתפקידו "שרי העיירות המליכוהו" וקראו לו "שיך איל- משאייך", דהיינו "שר השרים". בירב מציין כי ב"אותם הדרכים הולכים ובאים וכספם צרורות בשמלותם ואין מַ‏כֲלֲים דבר ( ולא נגזל מהנוסעים דבר)". דאהר "השמיד עם רב מבני קידר יושבי אוהלים" (וכפי הנראה הכוונה לבדואים). כן מציין בירב את נדבנותו הרבה של דאהר ואת הכנסת האורחים שלו " לכל אומה ולשון".
בשנת 1738 נודע לדאהר כי הרב אבולעפיה רוצה לעלות ארצה מאיזמיר שבטורקיה. דאהר כתב לו כי הוא מזמין אותו לטבריה, וכשהגיע, בשנת 1740, קיבל אותו בכבוד ויקר, ובנה לו בית כנסת ובית מרחץ, וכדברי ר' יעקב בירב "כל אנשי טבריה דשנים ורעננים שמחים אלי גיל כי הארץ שקטה מפחד רעה ואין מחריד".
בשנת 1742, הפאשה סולימאן שישב בדמשק, החליט לצאת לא''י על מנת לכבוש את טבריה ולהרוג את דאהר אל עומר. יהודי דמשק הודיעו על כך לחיים אבולעפיה, רבה של דמשק. מידע זה היה כבר בידי דאהר בזכות היהודים, אך הוא ''נסיך הגליל'', העריך שהפאשה לא יגיע.
הערכה זו לא עמדה במבחן המציאות. בספטמבר 1742, הגיע סולימאן פאשה והחל המצור על העיר המבוצרת. סולימאן הכריז כי על תושבי טבריה להסגיר לידיו את דאהר, שאם לא כן יחריב את העיר ויהרוג את כל יושביה.
ב- 1 בדצמבר 1742, נסוג במפתיע סולימאן וחזר לדמשק. הסיבה לכך הייתה שהגיע חודש הרמדאן, ואם היה נעדר מדמשק באותו הזמן, היה עלול לאבד את מעמדו כ''ראש העולים'' לרגל לקיום מצוות החאג'. ביולי 1743 החליט סולימאן לשוב ולצור על טבריה בשנית. הפעם הגיע בראש חיל גדול לטבריה. אולם ב- 27 באוגוסט 1743 סולימאן מת ממחלת מעיים, והסיפור נגמר!
יהודי העיר שמחו שמחה גדולה, ומאז ציינו בטבריה את  יום ז' אלול, שבו הוסר המצור, כ"פורים שני".
משהשטח היה פנוי מתשומת ליבו ומאוזלת ידו של ''השער העליון'', החל דאהר להרחיב את גבולות ממלכתו. אחרי שביצר את טבריה ודיר חנא בימים שקדמו למצור. הוא השתלט על המצודה הצלבנית הנטושה ומקים אותה מחדש בשם קלעת ג'דין (قلعة جدين).
דאהר נחשב לשליט נקי כפיים וטוב לתושבי הגליל וכיום ישנה תכנית לשימור אתרים בעקבות בנייתו של דאהר אל עומר.
בטבריה יצא ספר שנכתב על ידי רבי יעקב בירב השני – אחד החכמים החשובים של טבריה בתקופה העות'מאנית, הוא חי בימיו של דאהר אל עומר וכך כתב: 
"ויהי בימי סולטאן מחמוד, המולך בכל תפוצות ערי תורכיה, בשנת הת"ק ליצירה האיר אלוהים את רוח הקודש אל מורנו הרב המופלא מופת הדור והדרום מורנו רבי חיים אבולעפיה, לעלות ולראות את עיר הקודש טבריה תיבנה ותכונן לבנות את חורבותיה ולחזק את יסודותיה. כאשר זה בראשונה אשר זה לה 70 שנה היותה חרבה ושוממה מבלי בנים, היא יושבת ואין בה לא בית כנסת ולא בית מדרש ואין בה ישראל דרים בה כלל... וייתן ה' את חיינו בידי שרי העיר ובעיקר מושל בארץ  שיח' דאהר אל עומר. והשיח' ההוא שמעו הולך בכל ארץ ישראל מסיבה שבזמנו כל הדרכים שהיו מסוכנים מאז ומקדם שלא אפשר היה להלך בהם ומזמן השייח' הזה נחה ושקטה הארץ וכל שרי העיירות המליכוה עליהם וקראו לו "שיח' אל מושייף" – שר השרים. באותם הדרכים באים והולכים וכספם צרורות בשמלותם ואין מכלין דבר ועל זה כולם משתחווים לו כי הטיל אימה יתרה על אורבי דרך והשמיד עם רב מבני קידר יושבי אוהלים (הוא עצמו היה קידרי) שהינם ליסטים ושודדי דרך. וגם השיח' ניכר בעזרתו ובממונו וביתו פתוח לרווחה ופיתו מצויה לעוברים ושבים לכל אומה ולשון ".


אין תגובות: