יום רביעי, מרץ 28, 2012

מכתבי פיינברג וסיפור קצר על חמורים


בית אהרונסון - מוזיאון ניל''י, זכרון יעקב

כבר הרבה שנים שדמותו של אבשלום פיינברג מעניינת אותי. האיש הזה נולד בגדרה לזוג ביל''ויים. בגיל צעיר הוא נשלח ללמוד ב''כתאב'', שזה מעין ''חדר'' אבל בגרסה המוסלמית. שם הוא לומד ערבית וקראן. בהמשך, הוא נודד עם משפחתו בין יפו לחדרה ומשם לירושלים... עם השנים כשהוא מתחיל להתבגר, מתחילה לפעם בו אהבת הארץ ורצון עז לקום ולעשות מעשה. היינו, להיות אקטיביסט!
כשהוקמה בעתלית התחנה לניסיונות חקלאיים. פיינברג מיודעינו החל לעבוד בה כעוזרו האישי של אהרון אהרונסון . בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש-עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד! בעצם פיינברג שלנו יוצר קשר עמוק עם כל משפחתו של אהרנסון במיוחד עם שרה ורבקה לבית אהרונסון...
מקריאה בכתביו מצטיירת דמותו של אבשלום כבעל נפש עדינה, פיוטית ורגישה, וכנראה שהיה גם ''פרנקופיל'' נלהב, משום שהושפע מאוד מתרבות צרפת, שבה חי כמה שנים. עיון במכתבי האהבה שהותיר אחריו מאפשרים לנו להציץ לעולמם האינטימי של זוגות אהבים בארץ ישראל באותה תקופה. השפה הכתובה, הניואנסים הדקים, השימוש במשפטים וביטויים בצרפתית. הם מראה לחיי יומיום בארץ ישראל, לימים שבין העלייה הראשונה לשנייה. ימים שאולי עבור בני אותו דור, נתפסו כימי חולין ולא כימים שבהם מתעצבת לה היסטוריה בארץ ישראל.
תרשו לי לצטט מספר דוגמאות, הנה קטע ממכתב שכתב מדמשק בקיץ 1911: ''שרתי החביבה והטובה, שלום שלום שלום!   קיף חלָק?! אצלנו הכל נפלא! דמשק היא באמת המזרח היפה. לוּ ידעת כמה דברים יפים יש פה: סוסים, חרבות, מרבדים, יריעות, רקמות, משי, נחושת, כסף, צעצועים...''. 


קטע ממכתב אחר מ-1914 מגלה שפה פיוטית ועשירה מטובלת בארמית ובהגיגים מהתנ''ך, שימו לב:
''שרתי החביבה, ביקורי עשה את הרושם שלא ראיתיך די, ושלא ראיתיך (בפרט זה!) כראוי. לדאבוני, חצי שעה של tete a tete למען לשׂוחח אתך כדבעי, ובאמת לוּ גם נמצא הרגע אינני יודע אם הייתי יכול להשתמש בו. היה לי הרבה מאד להגיד ולשאול, והרגע לא התאים לזאת. "דבר בעתו מה טוב" אמר קוהלת''.
ההרפתקנות והנטייה לרומנטיקה הייתה בעוכריו של פיינברג ואולי זאת הסיבה שבגללה מצא את מותו, אי שם בחולות רפיח במהלך ניסיון ליצור קשר עם הבריטים ערב פלישתם לתחומי ארץ ישראל.
צפונית לצומת כפר הרא"ה הוקם אתר הנצחה לזכרו של אבשלום. האתר עבר בשנת 2010 בשלמותו לפארק נחל חדרה.



אחרי שקצת התרשמנו מניחוח המילה הכתובה באותה תקופה, בואו נכנס לתוך המוזיאון כל אחד מוזמן לסייר באופן עצמאי בין החפצים משלהי המאה ה-19, שנשתמרו בצורתם המקורית, כולל הריהוט וחפצי הבית.

 

סיפור קצר על חמורים מאת מאיר שלו:
לפני כמה חודשים פגשתי ישיש עליז אחד מזיכרון יעקב. הוא סיפר לי איזו מעשיה שנזקקתי לה, ואז אמר: "אספר לך עוד סיפור וכשתגיע השעה המתאימה לספרו ברבים תוכל לכתוב אותו בעיתון". כיוון שהנפתולים הפוליטיים של השבוע האחרון מעידים שהשעה המתאימה הגיעה אף הגיעה – אעשה כדברו.

ומעשה שהיה כך היה: כאשר הקים הברון רוטשילד את היקב בזיכרון יעקב, שלח הנה מצרפת ייננים וכורמים, חבתנים ואגרונומים ושתילי גפנים, אך מה שפחות ידוע הוא, שבבטן האוניה שהגיעה ממארסיי היה גם משלוח של חמורים מזן מיוחד, שבצרפת וגם בצפון איטליה, הם עובדים בכרמים. "החמורים, מאה ועשרים במספר, וחמר פאראנג'י נוהג בם, צעדו מן המעגן בטנטורה, טיפסו לזיכרון יעקב, ושוכנו באורווה מרווחת ונוחה", אמר לי בן שיחי, "חמורים קטני גוף הם וחסונים, ובימי הבציר מניחים עליהם משני צדי שדרתם, סלים קלועים, והם מהלכים בשובה ונחת בין שורות הגפנים, והבוצרים מניחים את האשכולות בסליהם, וחמור כזה, כשהוא חש שהסלים מלאים, יוצא בעצמו אל קצה השורה, ועגלון מעביר את האשכולות אל עגלת המשא הגדולה.
"מעולם לא היו בארץ חמורים כדוגמתם ויהיו לפלא בעיני כל רואיהם. שער בנפשך: לא סתם בני אתונות עלובים ועקשנים מהזנים המקומיים אלא מאה ועשרים חמורים צרפתיים, ילידי בית הברון, ממושמעים ומאולפים, אין פרץ ואין נאקה, ורופא בהמות מדופלם צופה הליכות אורוותם, והחמרים נותנים להם שעורה משובחת באבוסים ומים זכים ברהטים, ופה ושם גם קובית סוכר, ליטוף ומלת-שבח על עבודתם הקשה – בצרפתית, כמובן."


מדי יום עם הנץ החמה, יצאו החמורים לעמלם. ראשית נבדקו באור הזריחה לראות שאין בהם צולע או נופל זב, נקרח או משתעל. משנחה דעתו של הווטרינר נתן אותם ביד החמר, שחלקם בין הבוצרים, שהעזו אותם אל הכרמים. והם מהלכים בין הגפנים, טוענים ופורקים ענבים, ואנשים מכל הסביבה באים ומשתאים: איכרים יהודים מבת שלמה ומבנימינה, דרוזים משופמים מעוספיא, פאלאחים ערבים מסבארין ומאבו-שושא, ונוטעים במגפיים גבוהים מן הגרמנים הטמפלרים של חיפה. והכל מתפעלים חמורים שכאלה, עין לא ראתה...

"וכך חלפו מספר שבועות", סיפר לי בן שיחי, "והנה בוקר אחד, בבוא הוטרינר והחמרים והפועלים אל היקב, ראו עיניהם דבר נורא: דלת האורווה פרוצה, והחמורים אינם – נגנבו עד האחרון.
מהומה עצומה התעוררה – טלגרמות טסו בין פלשתינה וצרפת, ומהיכלו של הברון בפריס לארמונו של הסולטן באיסטנבול – ובחזרה. ומן הסולטן אל הפחה ומן הפחה אל הביי ומן הביי אל המותצאריף, ובלשים טורקים יצאו דחופים ועימם גששים וצעירים עזי נפש ממושבות הגליל ויהודה אוחזי נשק ורכובים על סוסים.

והכורמים הלכו אצל ידידיהם שבין ערביי הסביבה, ואלה שלחו שליחים לשכם ולעכו, לנצרת ולג'נין, ובדקו בשוקי הבהמות מספוריה ועד נחל איסכנדרין ויעברו בהר אפרים ובארץ שלישה – ולא מצאו ויעברו בארץ שעלים – ואין. ויעברו בארץ ימיני – ולא מצאו. הלכו חמורינו, בלעה אותם האדמה".

והימים עברו, והשבועות נקפו, והחודשים חלפו – ולחמורים אין זכר. אט, אט הוקטן היקף החיפושים והמשטרה הטורקית, כמו שאומרים היום, עברה לאפיק המודיעיני, אלא שגם כאן לא זכו לרמז, ולא לשמועה, לא לקצה חוט ולא לבדל זנב.
והשנים עברו, מלחמת העולם הראשונה פרצה, האנגלי בא לארץ, דורות חדשים נולדו וישנים הסתלקו ורק זקני זכרון יעקב ואי אילו צעירים שאוהבים לשמוע מעשיות – הכירו את סיפור גניבת החמורים.        
                                                                                                                אחרי מלחמת ששת הימים אף נסעו כמה מהם אל מחנות הפליטים, שמא יאותו שכניהם לשעבר, לספר להם משהו שסיפרו להם אבותיהם על חמורי היהודים. ברור היה שהחמורים עצמם כבר הלכו בדרך כל בשר, אבל הסקרנות בערה. שאלו והתעניינו – ולשוא. איש לא זכר ואיש לא ידע.


עוד שנים חלפו, הסיפור כדרך הסיפורים, התכסה בערפילים של אגדה.
זיכרון יעקב גדלה ותיף, וכשמלאו לה מאה שנים הזמינה ממשלת ישראל את זקניה לסיור מיוחד בירושלים, והאיש המספר לי את הסיפור היה אחד המוזמנים.
"עשו לנו כבוד גדול", התנוצצו עיניו, "שלחו אוטובוס גדול עם מיזוג אויר ומדריכה, הגישו מיני תרגימא ומשקאות חמים וקרים. לקחו אותנו אל הכותל המערבי, להר הרצל, למוזיאון ישראל, העלו לכבודנו מופע בתאטרון ירושלים, ולסיום – ערכו לנו קבלת פנים בפרלמנט.


התלבשנו יפה, כולנו בחליפות ובעניבות, ועלינו אל הכנסת.
היושב ראש חיכה לנו בפתח, הכניסו אותנו פנימה למליאה, ושם, אחרי כל כך הרבה שנים, גילינו אותם סוף סוף: את כל מאה ועשרים החמורים".



אין תגובות: