רשומות

מציג פוסטים מתאריך אפריל 2, 2006

חיוכו של הספינקס

תמונה
היא אמרה שהיא תתגורר בקהיר, בשכונת זמאליק. ישבנו ואכלנו דג טעים ממימי הים האדום. בלילה פוזרו נרות צפים בתוך בקבוקים חד פעמיים של מים מינראליים אל מול חופי חצי האי הערבי. רגע לפני שנפרדנו היא פלטה לעברי, ''תקפוץ לבקר''. חייכתי בנימוס, בהתחלה חשבתי, ''אין סיכוי''. אפילו תירצתי לעצמי שהכי רחוק שאני מוכן, זה פה, בדיונות של סיני. יותר מזה לא היה באמת סיכוי, טוב, אולי קלוש. הבטתי למעלה, תהיתי כמה רחוק נלך, חבוקי זרועות. אחוזים בטבעות דביקות של אהבה. מכאן, לאור כוכבים, נדמה היה שהכל אפשרי. בעיניים שלי עדיין ראיתי איזה מחסום דמיוני עובר ביני לבינה; קו מקווקו שהולך ונמוג, הרחק ככל שעיני נשאו ויכלתי לראות, השתרעו נופים בתוליים של חולות ודיונות אין סופיים, אנשים פשוטים וחייכנים. סכנה של ממש, לא הייתה שם. שום גבול לא באמת נמתח. חשתי שוב איך ההיסטוריה מתעתעת בנו, והגיאוגרפיה מהתלת בנו כמי שמוציאה אל הפועל ומשמרת את המרחב. גנרל סייקס וגנרל פיקו, סתם התבדחו בגסות על חשבוני. קהיר. לא האמנתי שאגיע לשם. ''תבוא, תבוא, מגניב פה'', היא אמרה לי בשיחה טל

קופנהגן של חורף 1996

תמונה
ניגנו אותו שוב, את השיר הכי יפה בעולם.שמעתי אותו היום ברדיו לרגע הוצפתי בזיכרון מתוק. אכן, בשבילי זהו השיר הכי מקסים בעולם. היה חורף, מה זה קר. אני נזכר... איך הייתי בעיר זרה, ספק מאוהב, ספק מוטרף.. קופנהגן של חורף 1996. אנשים שפגשתי אמרו שהיה קר במיוחד. היו כאלה שאמרוי, שמינוס 18 מעלות, זה די נורמלי לעונה זו. רכבתי על אופניים ישנות באיטיות, חנוט בתוך מעיל מצמר שעטף את כולי, צעיף עבה וזוג כפפות, עבות במיוחד. המשכתי לאורכו של רחוב ההליכה המרכזי בעיר. באמצע הרחוב הייתה ל הקה של פליטים מרובע קריסטצ'יאנה. הם שרו ''קאברס'' לשירים של מרלי. עצרתי. הם זיהו אותי . השענתי את האופניים לצד המדרכה, נראה כי נחשדתי באופן מיידי על ידם כגרופי פוטנציאלי. אחד מהם, עם רסטות אדומות סימן לי ביד, להתקרב. התיישבתי לידם. ''בוא ננגן משהו'', אמר לי האדמוני. ''מגניב'' חייכתי במעט מבוכה. ''אתה מעדיף משהו מסוים''? שאל. ''לא'',השבתי, ''בוא ננגן, נראה מה ייצא...'', הצעתי. החברה מהרובע כיוונו ת'כלים, ולאט לאט הסת