יום חמישי, אפריל 06, 2006

חיוכו של הספינקס

היא אמרה שהיא תתגורר בקהיר, בשכונת זמאליק. ישבנו ואכלנו דג טעים ממימי הים האדום. בלילה פוזרו נרות צפים בתוך בקבוקים חד פעמיים של מים מינראליים אל מול חופי חצי האי הערבי. רגע לפני שנפרדנו היא פלטה לעברי, ''תקפוץ לבקר''. חייכתי בנימוס, בהתחלה חשבתי, ''אין סיכוי''. אפילו תירצתי לעצמי שהכי רחוק שאני מוכן, זה פה, בדיונות של סיני. יותר מזה לא היה באמת סיכוי, טוב, אולי קלוש. הבטתי למעלה, תהיתי כמה רחוק נלך, חבוקי זרועות. אחוזים בטבעות דביקות של אהבה. מכאן, לאור כוכבים, נדמה היה שהכל אפשרי. בעיניים שלי עדיין ראיתי איזה מחסום דמיוני עובר ביני לבינה; קו מקווקו שהולך ונמוג, הרחק ככל שעיני נשאו ויכלתי לראות, השתרעו נופים בתוליים של חולות ודיונות אין סופיים, אנשים פשוטים וחייכנים. סכנה של ממש, לא הייתה שם. שום גבול לא באמת נמתח. חשתי שוב איך ההיסטוריה מתעתעת בנו, והגיאוגרפיה מהתלת בנו כמי שמוציאה אל הפועל ומשמרת את המרחב. גנרל סייקס וגנרל פיקו, סתם התבדחו בגסות על חשבוני. קהיר. לא האמנתי שאגיע לשם. ''תבוא, תבוא, מגניב פה'', היא אמרה לי בשיחה טלפונית חטופה מקהיר.

בדיוק אותו היום, שמעתי מאחד המרצים שלי בחוג ללימודי המזרח התיכון, פרופסור מכובד, שהוא היה ''מת'' לנסוע לשם, לקהיר. ''מה זה שווה להיות חוקר, אם אינך יכול לפגוש באמת את מושא מחקרך'', חשבתי לעצמי. לדבר עם אנשים על משהו שקראתי מספר, לא הולם אותי. אני פריק של חוויה ואין חוויה מדהימה יותר כחדוות המסע. נכנסתי הביתה, התכנסתי אצל עצמי, פתחתי מגירה, בתוכה הייתה מונחת מעטפה עם בול שנרכשה במצרים. שלפתי את הנייר מתוכה, הייתה שם כתובת, ''שריעת חסן סברי 14''. העתקתי את הכתובת למקום נוסף. תחבתי את הנייר חזרה למעטפה. בבול הייתה תמונה של הספינקס, אחזתי את המעטפה בידי, הסתכלתי עליו, לרגע היה נדמה לי שראיתי אותו מחייך- הספינקס.

אגב... אני מקווה לראות אותו שוב מחייך. אני מתכונן לרכיבת אופניים מדהימה בסיני. את המסלול אני לא אפרט, אני עדיין לא סגור על זה. כל מה שאני יודע זה שמדובר במסע מאתגר באזורים קסומים במיוחד. סיני, היר איי קאם

המדריך לסיני

אין תגובות: