ברוכים הבאים לבלוג של פעמי גליל

כשהעיר תל אביב נוסדה פנו יהודים טובים אל הפרופ' דוד שור שבמוסקבה, שישלח איזה כח צעיר לשם ''פיתוח התרבות המוסיקלית בארץ ישראל'', כן ככה קראו לזה באותם ימים... כשהיא מצוידת בברכת הפרופסור המחונן עולה מרים לוית (לויט) לארץ ומשתקעת בתל-אביב. בתחילה לימדה שלש שנים בבית-הספר לנגינה "שולמית" מיסודה של שולמית רופין , אשתו של מיודעינו, מנהל המשרד הארציישראלי.  ב-1914 היא מקימה בית-ספר לנגינה, שקראה לו בשם "בית לויים" , מעין בית-מדרש עליון למוסיקה בהשראת הלויים שניגנו בבית-המקדש. בשנים הראשונות של מלחמת-העולם הראשונה התאמצה לקיים את המוסד על אף כל הקשיים. ב-1917 גורשה עם הוריה מיפו לזכרון יעקב. שם ערכה כמה קונצרטים בבית הד"ר הלל יפה ורפאל קוהן מפקידות יק"א וניגנה אף בפני אנשי הצבא והשלטון הטורקי. בהמשך כשנפוצה השמועה על המוזיקאית המעניינת שבאה לארץ הקודש, היא יוצאת למסע הופעות ושורת קונצרטים בבולגריה. כשהיא חוזרת ארצה שנה אחר כך, גב' לוית אינה מוותרת ושוב מחדשת את בית-ספרה "בית לויים", שאליו הצטרפו המורים ישראל ויעקב ברנ

בית אהרונסון - מוזיאון ניל''י, זכרון יעקב כבר הרבה שנים שדמותו של אבשלום פיינברג מעניינת אותי. האיש הזה נולד בגדרה לזוג ביל''ויים. בגיל צעיר הוא נשלח ללמוד ב''כתאב'', שזה מעין ''חדר'' אבל בגרסה המוסלמית. שם הוא לומד ערבית וקראן. בהמשך, הוא נודד עם משפחתו בין יפו לחדרה ומשם לירושלים... עם השנים כשהוא מתחיל להתבגר, מתחילה לפעם בו אהבת הארץ ורצון עז לקום ולעשות מעשה. היינו, להיות אקטיביסט! כשהוקמה ב עתלית התחנה לניסיונות חקלאיים . פיינברג מיודעינו החל לעבוד בה כעוזרו האישי של אהרון אהרונסון . בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש-עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד! בעצם פיינברג שלנו יוצר קשר עמוק עם כל משפחתו של אהרנסון במיוחד עם שרה ורבקה לבית אהרונסון... מקריאה בכתביו מצטיירת דמותו של אבשלום כבעל נפש עדינה, פיוטית ורגישה, וכנראה שהיה גם ''פרנקופיל'' נלהב, משום שהושפע מאוד מתרבות צרפת, שבה חי כמה שנים. עיון במכתבי האהבה שהותיר אחריו מאפשרים לנו להציץ לעולמם האינטימי של זוגות אהבים בארץ ישראל באותה תקופה.

(מיקום: רחבה בכניסה ל מוזיאון המזגגה ) אנחנו נמצאים בכניסה לכפר הערבי טנטורה. (ב ערבית : طنطورة ) הכפר הוקם ב תקופה העות'מאנית . משמעות השם טנטורה הוא כובע מחודד ונראה שנקרא כך בגלל צורתו של תל דור הסמוך. טנטורה גדלה בימי דאהר אל עומר באמצע המאה ה-18 . הוא הרחיב את הנמל הקטן ששימש ליצוא כותנה לאירופה. בזמן מסע נפוליאון בארץ ישראל שימשה טנטורה כבסיס לאספקת צבאו. בנסיגתו אחרי המצור על עכו במאי 1799 חנה צבאו בטנטורה, ושם נאלץ להותיר בחולות ובים את תותחי המצור הכבדים שלו. חלק מהפריטים שהשאיר נראה תכף בתוך המוזיאון.   מפרצונים של סלעי כורכר ומים בצבע טורקיז בחוף דור צילום: זכריה הלוי נוסעים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 מתארים את טנטורה ככפר קטן, כ-30 עד 40 בתים, עם נמל ו חאן . בימי המנדט הכפר הלך וגדל. על פי סקר הכפרים 1945 , בשנת 1945 שטחי אדמותיו הכולל היו 14,520 דונם ומספר תושביו היה 1490 נפשות! לאן הם נעלמו? הייתכן שהאדמה בלעה אותם? בשנת 2000 געשה הארץ כשמחקר של תדי כ''ץ, מאוניברסיטת חיפה חשף את הגרסה הפלסטינית לסיפור של תושבי טנטורה. מחק

לפעמים, כשאני קונה לילד שלי ארטיק בדרך מהגן יש לנו מן דיאלוג מעניין. אני נותן לו לבחור איזה ארטיק שהוא רוצה, בתקווה שהוא לא יקח משהו יקר, נגיד כמו ''מגנום'', או דומה... חוצ'מזה אני כבר יודע, הוא תמיד מתעקש על ארטיק קרח. מיד עם הלק הראשון הוא שואל אותי: ''אבא, מה עדיף בשבילי למצוץ או לנגוס''? לשמע השאלה, אני מנסה שלא לשלוף מהמותן, אלא לתת תשובה כנה וראויה. אחרת הוא לא ירד ממני. אבל אז הוא ממשיך, ''נו אבא, מה עדיף''?  ''אני מעדיף לנגוס'' אני עונה לו במן בטחון כזה שיש לאבא שלא יודע מה רוצים מהחיים שלו. ברגע שאני כבר מתחיל להרגיש ששיחקתי אותה ויאללה בן שלי, גש לשאלה הבאה... הילד הזה נעשה פתאום רציני, מקמט את מצחו ואומר, ''אבל אבא, ככה זה יגמר לי מהר''. ''טוב לא נורא...'', אני מנסה להרגיע אותו ואומר לו על משקל האבוקדו, ''יגמר, נקנה חדש'' וכדי להיות בטוח שאני אכן משכנע אותו (ואת עצמי) אני מוסיף ''יש לך בבית מלא ארטיקים במקפיא. וגם שלוקים''. ''לאאאא