יום רביעי, אפריל 05, 2006

קופנהגן של חורף 1996

ניגנו אותו שוב, את השיר הכי יפה בעולם.שמעתי אותו היום ברדיו
לרגע הוצפתי בזיכרון מתוק. אכן, בשבילי זהו השיר הכי מקסים בעולם. היה חורף, מה זה קר. אני נזכר... איך הייתי בעיר זרה, ספק מאוהב, ספק מוטרף.. קופנהגן של חורף 1996. אנשים שפגשתי אמרו שהיה קר במיוחד. היו כאלה שאמרוי, שמינוס 18 מעלות, זה די נורמלי לעונה זו. רכבתי על אופניים ישנות באיטיות, חנוט בתוך מעיל מצמר שעטף את כולי, צעיף עבה וזוג כפפות, עבות במיוחד. המשכתי לאורכו של רחוב ההליכה המרכזי בעיר. באמצע הרחוב הייתה להקה של פליטים מרובע קריסטצ'יאנה. הם שרו ''קאברס'' לשירים של מרלי. עצרתי. הם זיהו אותי .
השענתי את האופניים לצד המדרכה, נראה כי נחשדתי באופן מיידי על ידם כגרופי פוטנציאלי.
אחד מהם, עם רסטות אדומות סימן לי ביד, להתקרב. התיישבתי לידם.
''בוא ננגן משהו'', אמר לי האדמוני. ''מגניב'' חייכתי במעט מבוכה.
''אתה מעדיף משהו מסוים''? שאל. ''לא'',השבתי, ''בוא ננגן, נראה מה ייצא...'', הצעתי.
החברה מהרובע כיוונו ת'כלים, ולאט לאט הסתנכרנו אחד על השני.
היו להם כמה קטעי נגינה מקוריים, התחלנו עם באימפרוביזציה על ''נו וומנ נו קריי'' , אנשים התקבצו סביבנו, הסתכלו, גיששו. לא בכל יום רואים מופע רחוב כזה בלב הבירה הדנית. לדעתי ריגשנו חלק מהם, אפילו שרו אתנו... אנחנו נסחפנו חופשי עם השיר, חזרנו על המילים. בקטע מסוים שלפתי מפוחית פה מאמתחתי ופצחתי בסולו. הרגשתי כמו איזה ענק בלוז. המוזיקה שהייתה שם יכלה להמיס את כל הקרח של גרינלנד הכבושה. ומאז, בכל פעם כשאני שומע את השיר הזה, אני נזכר בביצוע המשותף שלי ושל הפליטים מרובע קריסטצ'יאנה. ואני מתגעגע, לרכיבה על אופניים ישנות בחורף הקר, ליין אדום וחם,לזוג שפתיים חושניות, לתחושת ניכור, לחיבוק, לניחוח מסוים, אני מתגעגע, אין לי מושג לאלו מהם בדיוק
קופנהגן, גן עדן לרוכבי אופניים

אין תגובות: