יום ראשון, נובמבר 27, 2011

וודו נגד חצור


בתקופה הכנענית המאוחרת נענתה חצור בלית-ברירה למלכי מצרים, ששלטו על ערי המדינה בארץ ישראל והציבו בהן מושלים מטעמם (אם כי חצור זכתה למעמד מיוחד, ומלך חצור החזיק בכיסאו). אך בתקופת ארכיון מארי, בתקופה הכנענית התיכונה, מלכי מצרים עדיין ראו בחצור ובערים כנעניות נוספות אויבות מושבעות שיש לרסנן ולהכניען. מלכי מצרים במאות ה-19 וה-18 לפנה"ס נהגו להטיל כישופים על השליטים המקומיים בארץ ישראל, בסוריה ובנוביה, ממש כמו וודו. הם היו כותבים את שם האויב על קערה, כד, צלמית או על תעודה פולחנית, מקיפים את השם בהשבעות ובלחשים, ואז מנפצים אותה בטקסיות.


כדי 'לשבור' את האויב. הכתובות הללו נקראו 'כתבי המארות'; המילה 'מאֵרה' פירושה 'קללה'


כתבי המארות מעניינים מאוד: לא זו בלבד שהם מאפשרים לנו להבין אֵילו ערים כנעניות הכירו המצרים בין המאות ה-19 ל-18 לפנה"ס ומה היה יחסם כלפיהן, אלא הם גם מאפשרים למחקר לעקוב אחר אופיין של ערי המדינה הכנעניות בתקופה זו. בקבוצה הקדומה יותר של כתבי המארות מוזכרות בארץ ישראל בין היתר הערים אשקלון, רחוב, בית שאן וירושלים. בכל עיר נמנים לעתים שלושה או ארבעה שליטים, ולא רק שליט אחד, וייתכן שהדבר מעיד כי ערי המדינה טרם הגיעו לכלל גיבוש סופי. ייתכן שבתקופה זו ישבו שבטים שונים באותה העיר, אבל בעיני עצמם הם היו יותר 'בני השבט' ופחות 'תושבי העיר'; ואולי ברוב ימות השנה הם היו שבטים נודדים, והתיישבו בעיר רק בעונות מסוימות.



בקבוצה המאוחרת יותר של כתבי המארות נזכר רק שליט אחד לכל עיר, ונראה כי תהליך העיור הושלם. זו הקבוצה שבה מוזכר מושל חצור, גת'י, כאויב שיש להכניע.

מכאן גם מסיקים שהמצרים הכירו את חצור ושאפו להשתלט עליה כבר בתקופה הכנענית התיכונה.


עוד על האתר:

אין תגובות: