מתחם בית המכס בשלהי תקופת המנדט - נקודת הדרכה בראש פינה

1. עצור! גבול לפניך -
(עם הקבוצה אפשר לעמוד בצל במגרש החניה בין בית המכס לתחנת המשטרה).

פעם... מסע לארץ ישראל היה כרוך בסיכונים רבים!  האנשים שעברו כאן בתקופה שבין המלחמות. השאירו הכל מאחוריהם באירופה, כמו גם במקומות אחרים משם הגיעו יהודים
ארצה. בדרך לא דרך, הם עלו ארצה, לפלשתינה.
אותם אנשים נעו על הציר שעבר כאן, מצפון לדרום. מהנמל של ביירות לכפר גלעדי ומטולה או מדמשק דרך גשר בנות יעקב עד הנה.
כל הדרכים הובילו לראש פינה, אם מושבות הגליל. הצומת שהייתה למרגלות הכפר ג'עונה, נקראה אז בפי המקומיים ''אום אל דורוב'', אם הדרכים.

המבנה הזה (להצביע!) הבנוי מאבן מקומית (בזלת), היה בית המכס. כאן היה הגבול! מאחורי המבנה הזה נהגו לבדוק כל אוטומוביל שהגיע מדמשק או ביירות. 
בית המכס בשנות ה-30 של המאה העשרים
בית מכס, מעצם תפקידו הפונקציונלי, הוא נקודת מעבר. הוא נקודת ציון חשובה. קורים כאן דברים! נסו לדמיין באישון ליל חבורות של עולים לא חוקיים עוברים ממש כאן ליד. מתחת לאפם של הבריטים.
אני מזכיר לכם, משנת 1934 ועד הקמת המדינה, קבעו הבריטים תקנות הגירה חמורות ואסרו על עליית יהודים לא''י. 
אנשים טובים בכפר-גלעדי ובמטולה סייעו לעולים לחצות את הגבול. הם סיפקו להם בגדים ותעודות מזויפות ומכאן העבירו אותם למרכז הארץ. מורי דרך ערבים וצ'רקסים שעסקו בהברחת הגבול דרך קבע סייעו לאנשינו לנהל את המסע המפרך מבירות לתחומי הארץ. 

בשנים 1930-1934 עברו כאן אלפי עולים. אבל מיד, איך שהבריטים ''קלטו'' שהעלייה דרך גבול הצפון, הולכת וגוברת. הם מצידם הגבירו את השמירה באזור והאטו במידה רבה את זרם העולים שהגיעו בדרך זו ארצה.  
גדעון גלעדי נכדו של ישראל גלעדי, שהיה מראשי ארגון ''השומר'', מספר שההעפלה דרך הקיבוץ פעלה כמו מכונה משומנת היטב...''הבריטים העסיקו שוטרים ערבים ויהודיים בתחנות המשטרה שלהם. החברים שלנו שהובילו את שיירות העולים, הכירו טוב את העבודה והיו להם כמה סיפורים שרצו קבוע בין החברים''. כך לדבריו, ''כשרצה נהג השיירה לשחד את השוטר הערבי במכס. היה עוצר את הרכב, בדיוק כאן! ויוצא עם שטרות כסף במזומן ובאופן מופגן וגלוי לעיני כל. תוך כדי צעידה צעק לעבר השוטר ובקול רם (כדי שהבריטי ישמע) ''יא שוויש, No green apples today בוואדי עיון, יש רק ירוקים. קח את הכסף שנתת לי''. 
בית המכס כיום
במקום פועל בית קפה ''ג'וליאן''
בארכיון ראש פינה יש סיפורים מעניינים מעדויות של אנשים על המתחם. גברת אחת בשם ורדה שולמן, מספרת על אביה עמנואל הדס, שנשלח מטעם המנדט הבריטי, לנהל את בית המכס והיא, ילדה צעירה, בת 10 בלבד, הייתה מצטרפת אל אבא שלה, מארחת לו חברה ומחפשת קצת עניינים...
שולמן מספרת: ''כל אוטו שעצר, נעצר לבדיקה, אוטובוסים, משאיות עם סחורות, מכוניות פרטיות. הגיעו אוטובוסים של אגד ואוטובוסים של חברות ערביות. נוסעי האוטובוס היו הולכים לשתות משקה קר וממותק אצל גיטל''. (על גיטל ארחיב בהמשך...) 

ערב עזיבת הבריטים נערכו כוחות יהודים וערבים באזור זה וליד מחנה פילון הסמוך, מתוך כוונה להשתלט על האתרים הבריטיים עם הפינוי. הבריטים החליטו למסור את תחנת המשטרה והמכס לכוחותינו, אולם הקצין הבריטי התעקש למסור את המפתחות לסמל הנוטרים אביב קלר, ורק לו.
קלר הובהל מביתו על ידי מרסל טוביאס ממפקדי הכוח המקומי. בתחילה מספר קלר, ''חשבתי שמדובר באיזשהו טריק מצד האנגלים. כשהגעתי למשטרה עם מרסל ראיתי אנגלים עומדים שם למעלה עם מקלעי 'ברן' וחשבתי 'איך אני יוצא מכל הפרשה הזאת?' כשנכנסתי ראיתי את הקצין האנגלי שיכור כלוט ובכלל לא ידע מה נעשה איתו''. במקום נערך מסדר בריטי קצר, שבסופו הבהיר הקצין הבריטי לקלר, ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת, כי מוטלת עליו האחריות לשמירת המקום במצב בו קיבל אותו לידיו. קלר מספר כי איך שבא לחתום מהר על מסמך לפני שהבריטי יתחרט. עצר אותו הבריטי ואמר לו. קודם אתה תבוא איתי ונעבור ביתן, ביתן. הוא הראה לי שהכל שטוף ונקי ואז אמר לי: 'כך אני רוצה לקבל את התחנה כשנשוב'. אמרתי לו: 'עלא ראסי'.



מול בית המכס הוקמה בהמשך תחנת המשטרה שכיום נקראת ''ירדן''.

2. טייגר
והנה התחנה לפניכם, תחנת ''ירדן'', משטרת ראש פינה. התחנה נבנתה ע''י חברת ''סולל בונה'', במסגרת תכנית המצודות של טגארט. אותן מצודות שהוקמו במהלך המרד הגדול (1936-1939) כדי לאפשר לצבא של הוד מלכותה, שליטה טובה יותר במרחב. אגב, אלה כונו אז ''טייגרים'' בפי אנשי היישוב.
ביוזמתו של טגארט הוקמה בשנת 1938, גדר הצפון, שנועדה לחסום את הגבול הצפוני. במקביל, הוקמה שרשרת של 7 מצדיות בצפון הארץ (כדוגמת מצודת נבי יושע, מצודת מג'ד אל כרום ומצודת סעסע) המצודות האלה, כמו שאתם רואים כאן. בפריסתן הארצית, בגודלן הרב, בצורתן האופיינית ובציפוי ה''שפריץ'' החום בהיר שלהן, הפכו לחלק בלתי נפרד מנוף הארץ. 
בחלק הצפוני של התחנה היו אורוות סוסים, מתחת למשרדי החקירות הייתה סדנא לתיקוני רכב של הנפה ומעל הסדנא היה ביתו של מפקד התחנה. במרכז החצר הייתה שוקת שתייה לסוסים שילדי השוטרים היו שוחים בה בימי הקיץ. כיום נערך שיפוץ בחזית הכניסה. בעבר תמונות ישנות עיטרו את הכניסה. התמונות האלה הועברו עם השיפוץ לחדר הישיבות של התחנה.


תחנת משטרה - ירדן, כיום.

3. גיטל'ה
המסעדה של גיטל קליינשטיין הייתה היחידה מטבריה עד מטולה. חלקכם אולי זוכרים שכאן עבר הכביש למטולה מצפון ולכיוון צמח בדרום.
מסעדה אמרתי? מוסד!
בית הקפה שלה שימש מסעדת דרכים לעוברים ושבים בצפון הארץ והפך למקום מפגש לקצינים בריטים, אנשי פלמ"ח והגנה כולם אכלו אצלה, מבין הסלב'ס של פעם. בן גוריון, גולדה ויגאל פייקוביץ', אלון. אומרים על האחרון שהיה כאן ''בן בית''.
פעם להיות חבר ב''אגד'' זה היה מאוד נחשב וחלק מהצ'ופרים שהיה לחברים זה לאכול חופשי אצל גיטל'ה. בסוף החודש הקואופרטיב דאג לשלם. אנשי הגליל מספרים שכאן גם היה הטלפון היחידי בכל האזור.
גיטל ניהלה את בית הקפה במשך יותר מ-50 שנה. החיים שלה לא היו קלים, היא התאלמנה לאחר המעבר לראש פינה, וכאן אף שקלה את בנה הצעיר לייבוש, שנרצח על ידי ערבי מכפר שכן. בין הכנת פשטידת בצל לכבד טחון סייעה בהעברת נשק ועולים לארץ. מבנה המסעדה הכיל עוד כמה חדרים ששימשו ללינת עוברי אורח, שלא הספיקו לעבור צפונה בטרם נסגרו השערים. ביתה שולמית שאנן מספרת לרשמת בארכיון המושבה: ''פעם השוטרים עיכבו משפחה יהודיה, בלי תעודות לא נתנו להם להיכנס ארצה, הגיעו מסוריה, מהצפון... לכן הביאו לאמא, שילונו אצלה בלילה, ולמחרת יקחו אותם חזרה, אמא לא רצתה, הם יברחו לי בלילה, ואחר כך תבואו אליי בטענות... בסופו של דבר הם כן ישנו אצלה, בסלון. סידרה להם מיטות. השאירה את הדלת פתוחה, מי שצריך לדעת ידע! בבוקר באה העוזרת הערביה, חסנה התייצבה בפני אמא, ואמא צעקה עליה, 'איך נכנסת'? וחסנה אמרה 'הדלת הייתה פתוחה'. אמא מיד התחילה לצעוק. הנה בדיוק מה שידעתי שיהיה קרה. הם גנבו לי מהבית וברחו. זהו.''
ב -1950 הוקמה מעברו השני של הכביש מעברת פחונים, גיטל'ה לא אהבה את העולים שלא דיברו אידיש.
 לאחר מותה הוכרז הבית כראוי לשימור, השלט הכחול בכניסה למסעדה החדשה מעיד על זה. 



4. Henry Pooley and Son


את הדברים הטובים שומרים לסוף! בואו נתקדם קצת לחומוסיה הנחשבת בעיר! (עם הקבוצה, ליד חומוס אוסול) אתם דורכים על רצפה שהיא שריד אותנטי מימיה המפוארים של האימפריה הבריטית, אותה אימפריה שכאשר הייתה בשיאה נאמר עליה כי השמש בתחומיה לעולם אינה שוקעת. 

מפעל הברזל, של הנרי פולי ובניו נוסד בליברפול באמצע המאה ה-18 וכמאה שנה מאוחר יותר, המפעל העתיק את עצמו למולדת ה''Heavy Metal'' באנגליה. לעיר ברמינגהם, ושם הם התחילו לייצר משקולות כבדות מברזל כמו אלו שאתם רואים פה. המשקולות האלה סייעו לאנשי המכס לבדוק משאיות וסחורות שנכנסו לארץ. ורדה שולמן שאיתה פתחנו, מספרת ''המשאיות עם הסחורות עמדו בצד הדרך  ועברו בדיקה קפדנית, כדי לברר אם קיימת הברחה כלשהי בתוך הסחורה. מכוניות שבאו מכיוון דמשק או ביירות עברו בדיקות מדוקדקות. הנוסעים עברו בדיקות בחפציהם ובגופם ולא פעם מצאו נשק מוסתר בחפצים. שולמן מוסיפה: ''התנועה במעבר הגבול הייתה ערה ולא היה משעמם''.
אתם מבינים, מה היא אומרת? באותה תקופה אף פעם לא היה כאן משעמם.
עם קום המדינה, איבד בית המכס באחת את תפקידו ההיסטורי. המבנה מצוי מאז ועד היום בחזקת משרד הביטחון. 
בחלופת מכתבים (למעלה) מאותה תקופה רואים שמנסים לחשוב מה לעשות עם המבנה הזה... באופן אירוני משהו, מציע מנהל התחנה, עמנואל הדס,  להפעיל את המבנה מחדש, באותה מתכונת. היות ולטענתו הגבול עם לבנון עדיין אינו מוסדר. בקשתו של הדס עוררה גל של התנגדות בקרב רבים. הטענות שקראתי ברובן היו מושפעות מסיבות רגשיות ובבסיסן הטענה, שהמבנה סימל במשך שנים, חששות ופחדים אין קץ, שליוו את העולים והמבריחים באזור ודי בכך כדי לשלול את קיומו. 
הריח של הפלאפל והחומוס, לא מותיר הרבה ברירות, קחו לכם הפסקה.
בקשה אחת לי אליכם. בזמן שאתם בהפסקה, נסו לדמיין איך נראו כאן החיים, פעם. סחורות, אוטובוסים, מהגרים עם עיניים טרוטות, תיקי מסע מרופטים, ערבים, יהודים, בריטים, לבוש שונה, בליל שפות...
המקום הזה באורח פלא מאפשר הצצה לתקופה מאוד מיוחדת. מזל שעצרנו פה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מכתבי פיינברג וסיפור קצר על חמורים

בין סניף בנק למעיין - מסלול טיול בשבילי נחל ראש פינה ואתר השחזור של המושבה הישנה