מבצר עתרת - נקודת הדרכה

הערה חשובה, לפני שמתחילים! את ה''נקודה'' כדאי לקיים בתוך המצודה, סמוך לשרידי המגדל הצפון מזרחי

מבט מצפון אל המצודה. צילום: זכריה הלוי

מיצד עתרת: הקיר הצפוני. צילום: זכריה הלוי, פעמי גליל

מיצד עתרת: נקודת השבר. צילום: זכריה הלוי, פעמי גליל

מיצד עתרת: פנים המצודה סמוך למגדל הצפוני. צילום: זכריה הלוי

מבט מצפון לכיוון גשר בנות יעקב והדרך לכיוון דמשק. צילום: זכריה הלוי

נחל הירדן למרגלות המצודה. צילום: זכריה הלוי, מורה דרך מוסמך

השנה 1178.

תסתכלו סביבכם, איפה אנחנו נמצאים?

צפונית מזרחית לנו זהו גשר בנות יעקב, הר כנען ובהמשך, העיר צפת, עם הגב אליכם.

דרומית מכאן, העיר טבריה. זאת אומרת, כל זה (מראה עם הידיים) מרחב צלבני!

מאחורי זורם נהר הירדן, מכאן הוא מתחתר ונופל בדרמטיות מגובה של 70 מ' מעל פני הים, עד לצפון הכנרת... שמח לקראת המפגש בין נהר לים.

הגבעות של רמת הגולן, הם כבר חלק מהמרחב של האיובים המשתרע בין דמשק וקהיר.

עכשיו, מה קורה כאן? שימו לב

בכל בוקר האבירים הטמפלרים עשו את דרכם מצפת הנה, כדי להתפרנס.

בכל בוקר הם היו מקימים סמוך לכאן, בגשר בנות יעקב. מאחז! כל מי שעבר בגשר היה צריך לשלם להם ''דמי מעבר'' זה אותו הדבר, כמו נסיעה בכביש 6 של היום.

בשלב מסוים, נמאס לאבירים לעלות ולרדת מההר... הם פונים למלך שלהם, בולדווין IV שיאפשר להם לבנות כאן מאחז קבוע.

בולדווין IV שהיה ידוע כמלך חכם, למרות המגבלה הרפואית שהייתה לו. קצת חשש מהרעיון. שנה וחצי קודם לכן הוא חתם על ''הודנה'', הסכם סטטוס-קוו עם צלאח א-דין, המנהיג האיובי. במסגרת ההסכם הזה ששניהם חתומים עליו, אסור היה לבנות מצודות חדשות!

האבירים שלו לחצו שיאפשר להם בכל זאת לבנות פה מצודה, או יותר נכון ''שסטלה'', מיצד.
בסוף בולדווין משתכנע, בנחיצותה של מצודה חדשה במקום, אבל בתנאי שהוא יבוא לפה עם כוח אבטחה גדול ויפקח ''באופן אישי'' על העבודות.

הוא נוטע אוהל סמוך למקום שבו האוטובוס שלנו חונה (מצביע) ובנובמבר של אותה שנה. בשעה טובה מניחים את אבן הפינה, העבודות מתחילות.

עם בואם של הבנאים, ובהמות העבודה, מגיע שליח עם שק כבד לאוהלו של המלך. השליח מניח את השק במרכז האוהל וזז הצידה. המלך מציץ פנימה ורואה מלא מטבעות זהב.

''מה זה''? הוא שואל את השליח. ''קח תקרא'' עונה לו השליח ומושיט לו מגילה חתומה בכתב ידו של המלך האיובי.

בולדווין פותח את המגילה ובה כתוב בכתב ברור ''קצר ולעניין'' שעליו להפסיק את העבודות מיד! א-דין מציין כי החליט לפצות אותו בסכום נאה, סך 60K מטבעות זהב. שזהו פיצוי שאמור לכסות את ההוצאות עבור הארגון וההכנות לקראת הבניה.

בולדוין מסרב. הוא כבר קיבל החלטה בעניין והוא בכלל לא מעוניין לנהל משא ומתן.

השליח חוזר לצלאח א-דין ומספר לו אשר אירע. המנהיג האיובי שולח אותו שוב לבולדווין ואומר ''תכפיל את הסכום''! 
make it double

המלך הצלבני מסרב גם להצעה הזאת... למעשה זה מה שמשכנע את צלאח א-דין לאסוף את צבאו ולהגיע לפה באפריל 1179.
בואו ננסה רגע להבין את המנהיג האיובי. הוא אינו שש אלי קרב, מלחמה זה יקר! הוא העדיף לתת לבולדווין כסף ולחסוך חיי אדם. אבל לאחר שהאחרון מסרב להצעה הוא חייב לעשות משהו בעניין. מבחינתו אין מצב שפה במקום הזה שאנחנו נמצאים בו, יהיה מיצד! זוהי הדרך שמחברת בין דמשק לקהיר!  המצודה הזאת תקועה לו כמו... לכן הוא מתעקש. ולכן הוא בא לפה עם צבא גדול, מתכונן להטיל מצור.
כדרכו, הוא ניסה לרמוז לצלבנים שעדיף לסגור את הכל בלחיצת יד, במקום לתת לחרב לדבר.

אחד האבירים שהיו במצודה רנה דה מירון שמו, קלט איזה רגע... שבריר שנייה, שבו נראה שר הצבא של צלאח א-דין מסתודד עם קצינים אחרים. הוא בחר את החץ המחודד ביותר, כיוון למטרה וירה לו בול בלב.

צלאח א-דין רתח מזעם כאשר ראה לנגד עיניו את שר הצבא שלו מתמוטט, כשבליבו חץ. אבל הוא לא אחד כזה שנגרר לפרובוקציות, הוא אמר לעצמו ''א-סאבר ג'מיל'', למרות הכל, הסבלנות משתלמת...
הוא מחליט לעזוב את המקום הזה, אבל לא לפני שהוא מבטיח לעצמו לחזור כמה שיותר מהר ולהחריב כאן את הכל. מבחינתו, מהמצודה הזאת לא ישאר כלום!!

מכאן, הוא דוהר עם צבאו ללבנון. שם הוא מרענן את כוחותיו. הוא גם דואג לצרף אליו יחידה מיוחדת שתעזור לו להכניע את המצודה. כן, כל הזמן הזה שהוא שם, הסיפור הזה עם המצודה לא יוצא לו מהראש. הוא חייב לחזור הנה, בזמן. לפני שהצלבנים יסיימו את העבודה.

בסדרה נוספת של קרבות כאשר הקרב במרג' עיון הוא הבולט שבהם. הוא מכה בצלבנים שוק על ירך. לכאן הוא מגיע ב-24 באוגוסט 1179.

למחרת בצהרי היום, מהגבעות ממזרח (מצביע) נורית אש חצים מסיבית הישר לתוך המצודה. רוב האש מכוונת למגדל שנבנה בחלק הצפון מזרחי של המיצד. האש מרתקת את האבירים למקומם ובו בזמן, צלאח א-דין שולח את אותה יחידה מיוחדת שהזכרתי קודם, יחידת חפרים שמשימתה לחפור מתחת למגדל. כוח החפרים חופר במרץ תוך סיכון ממשי לחייו ומצליח להחדיר מתחת לקלונסאות המגדל, גזרי עץ וחומרי בעירה נוספים. העסק מתחיל לבעור... עשן שחור עלה השמיימה.

חלפו להן השעות ושום דבר לא קרה... כעבור 7-8 שעות שבעת לחימה, אורכן דמה לנצח. המגדל קרס! עם נפילתו פרצו הכוחות המוסלמים לתוך המבנה והכו בחרב את כל מי שהיה שם. הם לא חסו על כלום. איש לא ניצל. אף חיה לא שרדה.

עמאד אל-דין אל-אספהאני, מזכירו של צלאח א-דין כתב: "ביום ה' 29 באוגוסט 1179 התחמם הקרב, נפרץ גוב האריות, הזדעזע העולם והפורענות הלבינה את השערות. ואנו צופים אל החומות וממתינים ארוכות, והתגנבו ללב האימה והחששות. אז בגבור היום כלתה הסבלנות וחלפה האיתנות - התמוטטה החומה".

כשנגמר הטבח במקום, צלאח א-דין כיסה את המצודה ומחק אותה מעל פני האדמה. יחלפו 800 שנה בערך עד שמשלחת ארכיאולוגית תגיע הנה. תרים את האבנים ותחשוף את הסיפור המזעזע הזה.

הערבים כינו את המצודה בשם קאסר אל עת'רה, מבצר הבושה, ההשפלה. אנחנו כדי להסב את השם לעברית, לקחנו את הצליל הפונטי של המילה והפכנו אותה ל''עתרת''.

בואו נתקדם מכאן מעט צפונה ונראה שאם צלאח א-דין לא היה משמיד את המצודה. איתני הטבע היו עושים זאת במקומו.