יהודה עמיחי מעל רכס שיירות

תצפית בכיוון שער הגיא:

ב-48 המאבק הגדול כידוע היה על הדרך לירושלים. אנחנו צופים על הדרך הזאת. רואים את הפקק המשתרך ומדמיינים לעצמינו את השיירות שעלו לעיר. לא לחינם נהגי השיירות כינו את המקום הזה: "שער האימים" או "שער הגיהנום''. ועוד איזה גיהנום... הם ספגו אבידות רבות.
הרבה שירים נכתבו על הדרך הזאת. השירים האלה, אומרים, היו של ''משוררים מגויסים''. אמנים שבשם ''רוח התקופה'' (Zeitgeist) התגייסו למען האומה ועשו את מה שהם יודעים הכי טוב, לכתוב שירה, לחבר מנגינה. לצייר או אפילו לפסל אנדרטה.
הם חיברו שירים וסיפורים שהתאימו ל''ביחד'' הזה. בין אם היה אמיתי או מלאכותי, הוא היה צורך קיומי! באותם ימים תחושת ה''ביחד'', גברה על תחושת הפרט ואף אחד לא העז לבטא במילה או בשיר את התחושות שמלוות אותו והיו בו מאותם ימים קשים וכאובים. אלתרמן פרסם בטור השביעי, ב-10 בדצמבר 1948 את "דבר מבקיעי הדרך" וגם את ''ליל חניה'' המצמרר וחיים גורי את ''באב אל וואד'' האלמותי והכל כך מזוהה עם המקום הזה. לקח לנו מסתבר כמה עשורים כדי להשתחרר ולדבר על הכאב האישי. הראשון שהעז לדבר על זה בריש גלי היה משורר שלחם בארץ הזאת והחליט יום אחד ''לפתוח את הפה''.    
''באהבתנו
גוף הפך מקום,
ובזכרוננו
לא תעז לנשום.

מה שלא עשינו,
לילה מתאדה,
מה שלא היינו
הוא עכשיו שדה.

שיכחה ולקט
ופאת עבר,
כי תקוות הטקס
לא תציל דבר.

שיח בוגונוילה,
זמן הופך מקום
בעיני הלילה
יזכר היום,

יזכרו בשקט
בית ומדבר,
כי הטקס
הוא אשר נשאר''.  

שימו לב,אסור לטעות! כאן למטה היה הגהינום, השאול המוחלט, הרע הנורא מכל, מקום המוות.

אבל יהודה עמיחי העדיף לראות בעיני הלוחם שלו את האהבה. מהשיר שלו עולה תפיסה והשקפת עולם אופטימית ומעניינת. לדידו, אדם בוחר אם לחיות בגיהנום או בחיים ובאהבה. עמיחי אינו מוכן להשלים עם המציאות שלו ושלנו. הוא הופך את המקום הנורא הזה כאן למטה היכן שמוטלים מתינו למקום שבו יש אהבה. מקום בו חיים איש ואישה מלאי תקווה.
בסופו של דבר, התקווה, האהבה הארצית בין איש ואישה הם הדבר הרציני יותר מכל אותם דברים הגדולים, מהמלחמות ומהקדושה ומהשמיים. והיא גם הדבר הנצחי. בניגוד לאחרים בני דורו, הוא מטיל ספק בעצם המוות, במקום שיש בו אהבה.

עמיחי ששירת בין היתר כלוחם בחטיבת הנגב. יש לו את מלוא הלגיטימציה להיות פורץ ומבקיע דרך בתודעה הישראלית. הוא הרי לא היה הח'נון שישב במשרד בזמן שחבריו שכבו במארב או ניווטו בשדות.
הוא הציג אלטרנטיבה שאומרת – הסמלים וההיסטוריה הם רק התפאורה. המחזה האמיתי, המעניין יותר, הוא איש ואישה באהבתם. כי רק ''באהבתנו גוף הפך מקום''. איש אינו יכול לבטל את זיכרונות העבר שהמקום הזה נושא, אבל אסור להשתעבד לו. 

הסיפור האמיתי של הר הטייסים
בספטמבר 1948 יצאה משלחת של אנשי פלמ"ח להרי ירושלים כדי לאתר את גופות אנשי הצוות של מטוס הנורסמן של חיל האוויר, שהתרסק שם שלושה חודשים קודם לכן.
פלאחים ערביים הובילו את חברי המשלחת למערה שבה הטמינו את שרידי גופות הטייסים. ניר חסון מביא את הסיפור האמיתי של התרסקות המטוס בהר הטייסים. 64 שנים אחרי...


עוד...
הדרכים לירושלים בתש''ח - מפה
על תש''ח של יורם קניוק
הזהות הישראלית מבעד לשירי החיילים