יום שלישי, ספטמבר 09, 2008

מחשבות מארגז החול

''אבא, קח אותי איתך...'' אמר לי הבוקר הבן שלי הקטן, בזמן שאני עולה עם המכונה את הגבעה המובילה לגן שלו, ''לאן'' שאלתי, ''לאן שאתה הולך'' השיב. ''אני הולך לעבודה'', אמרתי. ''טוב... אז נלך יחד'', אמר. לרגע הייתה דממה. ואז הוא אמר משפט שגרם לי את הזעזוע הראשון, ובעקבות זה לפנות את הזמן ולכתוב את המילים האלה. ''מה נעשה יחד בעבודה שלי?'' אני שאלתי והוא מיד ענה: ''אני אעזור לך'', ''במה''? המשכתי. ''אני יודע לחפור בור... ואני יכול למלא בו מים ואני יכול לחפור בור אחר ולמלא בו חול... כן, הוא אמר, אני חופר בורות טוב'' ושוב חזר על דבריו ''אני יודע לחפור בור... ואני יכול למלא בו מים ואני יכול לחפור בור אחר ולמלא בו חול... '' וכדי לחזק את עמדתו באופן מוחלט, הוסיף, ''אפילו שושי הגננת אמרה לי שאני יודע לחפור בורות טוב''. ''אם ככה אתה באמת יכול לעזור לי'', הסתכלתי עליו מהמראה ושתקתי. שאני שותק אני חושב. זה לא לקח לי הרבה זמן להבין באיזה הזדמנות זכיתי. וואלה! זה גם לא לקח לי הרבה זמן להזכיר שוב ושוב לעצמי כמה אני גאה להיות אבא של הילד הזה שמדבר אלי כך, ''בגובה העיניים''. לפתע פתאום...כמו שאומרים, תובנה חדשה באה אליי. (או, זעזוע נוסף) הבן שלי אומר לי, שהוא יכול לעשות רק את מה שהוא יודע, לעשות הכי טוב. הוא לא חושב אחרת, נניח... לעסוק במשהו שהוא לא אוהב, במשהו שהוא לא טוב בו. החיזוק שקיבל משושי הגננת העצים אותו והפך אותו בעיניו למומחה גדול בבורות חול. הוא אפילו יכול למלא מים בבור שחפר... מנקודת מבט של ילד בן רבע לשלוש. זוהי אבחנה מדהימה. לא כך? החנתי את המכונה במקום מותר וליוויתי אותו אל פתח הגן כמו שמלווים איש חשוב, כמו שמלווים אח''מ. נפרדתי ממנו בחיבוק אוהב, בחיבוק שרק אבא אוהב, לומד ומעריך יכול כך לחבק ואז, ורק אז, אחרי שהודתי לו בשתיקה, נפרדנו לדרכינו. הוא הלך לשחק בארגז החול ולחפור בורות ואני לדרכי החדשה. מאותו יום אמרתי לעצמי שאני לא הולך להתעסק יותר בדברים שאני לא אוהב. פה ושם אני מועד, פה ושם אני ממלא את פי מים... או חול. אבל לאט לאט אני מתקדם. כמו תינוק שנמצא ברבע האחרון לעשור השלישי בחייו.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

פוסט מרגש - לא רק הדברים שילדך אמר - אלא גם האופן בו פירשת ופירשנת את הסצינה - כמו שאתה אומר - באופן שרק אבא אוהב יכול