יום ראשון, מאי 07, 2006

לרכב ולספר לחבר'ה

קשים הם ימיו של הבלוגר ימיו של הרץ למרחקים ארוכים וימיו של הרוכב ביום קיץ חמים. סתם נפלט לי חרוז משריר העכוז (התפוס). מה שרציתי להגיד זה שלפעמים קשה לי למצוא נושא לכתיבה מעצם העובדה שאף אחד לא ממש קורה את הבלוג הזה, כך נראה לי ולמה אני צריך את זה בכלל? לפעמים אני מרגיש צורך עז לשתף, לספר וכו'... וזה מופיע כמעט תמיד מייד לאחר רכיבה הגונה שאני רוצה לספר על החוויה האדירה שהייתה לי היום על האופניים. שלא לומר אורגזמית. אבל אם זה העניין לזיין, לרוץ ולספר. אז אני לא בקטע... של לספר, כמובן. אכן קשים הם ימיו של הבלוגר. היום שאלה אותי ידידה אם אני מכיר חבורה של רוכבים מהאזור שבו אני גר. עניתי שלא והוספתי שכבר מזמן אני לא רוכב בחבורות. היה לי את הקטע הזה של ''החבורה'' לתקופה קצרה אבל זה עבר לי... אחר כך חשבתי על זה קצת יותר. שיתפתי חבר נוסף למחשבה וחלקנו בנינו הבנה מסוימת שלא לומר ''אבחנה'', משהו שלפי דעתי מאפיין רוכבים בתחילת דרכם. הם, הרוכבים המתחילים מחפשים שותפים רבים לאותה חוויה ובצדק. זה לגיטימי. עבורם קבוצה גדולה מהווה מעין קבוצת תמיכה. קבוצה של בעלי עניין מסוים, ככל קבוצת מיקוד (גיל, סטטוס, אזור מגורים וכו') מי שכבר אינו זקוק לקבוצה, נניח מישהו כמוני שצבר שעות רכיבה לא מעטות. מוותר על התענוג של הרכיבה הקבוצתית, מטעמים של חוסר יכולת או רצון להתפשר וכשמדובר בחוויות ענוגות וצרופות כמו אלה שרכיבת קרוס קאונטרי מספקת לנו, אתם יודעים, אי אפשר להתפשר. לא על ההובלה, לא על יכולת ההחלטה, לאן פונים בסינגל מסוים ואפילו לא חייבים לצחוק מבדיחה שמישהו מהחבר'ה זרק. אני מקווה ששמתם לב שלקבוצה יש אופי מסוים, יש בה דמויות מסוימות ויש בה את כל הפרמטרים המאפיינים קבוצה. זה משהו שלומדים לפענח באקדמיה בקורס הנחיית קבוצות. יכול להיות שבגלל זה אני קצת רגיש לעניין הזה ומסרב לקחת חלק בהרכב שכזה. אבל זה לא פשוט לרכוב לבד. אכן קשים הם ימיו של הרוכב הבודד, טוב לא לגמרי בודד יש לי כמה חברים, בודדים.


מקומות לרכיבה לפני שנהיה חם

ייאושו של הרוכב למרחקים קצרים

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

you are my king on the hill
top of the hit