יום שלישי, אפריל 25, 2006

במקום שבו אני חי

היום יום השואה ואתמול היה שוב פיגוע בסיני. זה יום עצוב, יום של חשבון נפש ויום עם הרבה בלוז... את השיר הבא אני מקדיש לחבר ותיק ואהוב שממנו לא הספקתי להיפרד. גולן שלמון, היה בן 36 במותו, נשוי ואב לשני ילדים. את ''גולי'' הכרתי במהלך השירות הצבאי, שנינו נפגשנו בקורס מדריכי כושר קרבי בוינגייט. כמו רבים מאיתנו, גם גולן הקדיש את בוקר שבת לתחביב הראשי שלו, ויצא לאימון אופניים, אימון, אשר ממנו כידוע לא שב.


במקום שבו נגמר הצל
אני חש בצורך עז להתנצל

חושש מלהתחיל להיות
ולא ליפול לטעויות

במקום שבו נכבה האור
אני חש ת'דם זורם מתחת לעור

מבקש סיבה כדי לחיות
בתוך העיר, בין הבריות

במקום שבו כל המילים נגמרות
עולות בי אז המון תהיות

ואיך זה שאני שואל
תמיד ת'שאלות הנכונות

במקום שבו התבונה נגמרת
מתחילה לצמוח אמונה עיוורת

זה הרגע בו אדם זקוק לחיבוק, של אהבה וחום
כדי שיפרח ויעז לחלום

במקום שבו נגמר הצל

אני חי
מאמר של גולן - עקרונות לקביעת העצימות באימון הרכיבה בסטודיו

עוד על גולן

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

כתוב יפה, עם המון רגש