ברוכים הבאים לבלוג של פעמי גליל

בתקופה הכנענית המאוחרת נענתה חצור בלית-ברירה למלכי מצרים, ששלטו על ערי המדינה בארץ ישראל והציבו בהן מושלים מטעמם (אם כי חצור זכתה למעמד מיוחד, ומלך חצור החזיק בכיסאו). אך בתקופת ארכיון מארי, בתקופה הכנענית התיכונה, מלכי מצרים עדיין ראו בחצור ובערים כנעניות נוספות אויבות מושבעות שיש לרסנן ולהכניען. מלכי מצרים במאות ה-19 וה-18 לפנה"ס נהגו להטיל כישופים על השליטים המקומיים בארץ ישראל, בסוריה ובנוביה, ממש כמו וודו. הם היו כותבים את שם האויב על קערה, כד, צלמית או על תעודה פולחנית, מקיפים את השם בהשבעות ובלחשים, ואז מנפצים אותה בטקסיות. כדי 'לשבור' את האויב. הכתובות הללו נקראו 'כתבי המארות'; המילה 'מאֵרה' פירושה 'קללה' כתבי המארות מעניינים מאוד: לא זו בלבד שהם מאפשרים לנו להבין אֵילו ערים כנעניות הכירו המצרים בין המאות ה-19 ל-18 לפנה"ס ומה היה יחסם כלפיהן, אלא הם גם מאפשרים למחקר לעקוב אחר אופיין של ערי המדינה הכנעניות בתקופה זו. בקבוצה הקדומה יותר של כתבי המארות מוזכרות בארץ ישראל בין היתר הערים אשקלון, רחוב, בית שאן וירושלים. בכל עיר נמנים לע...

דאהר אל עומר (ב ערבית : ظاهر العمر ; תעתיק: "ט'אהר אלעֹמר" , 1688 – 1775 ) שליט הגליל ב מאה השמונה עשרה . בן לשבט ה זיידאנים . ממוצא ערבי בדואי . הזמין יהודים רבים להתגורר ב טבריה . המקור העיקרי שנותר מתקופה זו לחייו של דאהר הינו חיבורו של ר' יעקב בירב, חתנו של ר' חיים אבולעפיה , מחדש היישוב היהודי בטבריה, אשר מובא בספרו של אברהם יערי זיכרונות ארץ ישראל . בירב מכנה את "שֱיך דאהיר איל - עמהר" כ"שר הגדול המושל בארץ". עד לזמנו היה מסוכן ללכת בדרכים. חבורות של פרשים בדואיים היו נוהגים לגזול ולשדוד את הנוסעים בדרכים. כאשר השיך הצליח בתפקידו "שרי העיירות המליכוהו" וקראו לו "שיך איל- משאייך", דהיינו "שר השרים". בירב מציין כי ב"אותם הדרכים הולכים ובאים וכספם צרורות בשמלותם ואין מַ‏כֲלֲים דבר ( ולא נגזל מהנוסעים דבר)". דאהר "השמיד עם רב מבני קידר יושבי אוהלים" (וכפי הנראה הכוונה לבדואים). כן מציין בירב את נדבנותו הרבה של דאהר ואת הכנסת האורחים שלו " לכל אומה ולשון". בשנת 1738 נודע...

  מדרסת אל צלאחייה - כנסית סנטה אנה כנסית סנטה אנה הקתולית משקפת את המאבקים בין האסלאם לבין הנצרות בעיר. הכנסיה נבנתה במאה ה-12 בידי הצלבנים, אך לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין הפכה למדרסה – ''אל מדרסה אל צלאחייה'' על שמו של מייסד השושלת האיובית במצרים ובסוריה. חולשתה של האימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-19 הביאה אותה להסכים לכך שהמדרסה תחזור לשמש ככנסיה.  במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה הכנסיה שוב, למדרסה. אם עדיין לא התעייפתם מה''פינג-פונג'' הזה... אז מה שקורה הוא שלאחר המלחמה והכיבוש הבריטי חזר המבנה לשמש ככנסיה. מסע חזרה בזמן מגלה לנו כי ביוני 1073, כאשר משתלטים הסלגו'קים על העיר ''בזהירות וללא שפיכות דמים'' כפי שמתואר במקורות האסלאמיים, הם לוקחים את השלטון מידי מושלה הפאטימי וכך הפכה ירושלים והייתה לחשובה שבערי ארץ - ישראל . בעיר הקדושה היו שתי מדרסות. הראשונה הייתה, אמרנו, כאן! מדרסת אל-צלאחייה . אותה הקים צלאח א-דין ב''באב אל אסבאט'', (שער האריות)  בעבור השאפעים והשניה ...

צפו בסרטון הבא על היווצרותם של סלעים - יש תרגום לעברית

תיאטרון הצלליות היה בילוי הזמן הנפוץ במרכז העותמאני ובמחוזות, והיה נועז ושערורייתי עד כדי פריצות. קרגוז היה אחד הגיבורים הראשיים של התיאטרון. במחזה "החתונה הגדולה", למשל, פוגש קרגוז ברחוב קבוצת נשים ומגלה שהן הולכות לביתו, לטקס חתונה שבו הוא אמור להיות החתן. הנשים, שאינן יודעות מיהו, מתעניינות אצלו מה טיבו של החתן וקרגוז, המבקש להרתיע אותן מהשתתפות בחתונה, עונה שהחתן גנב ופושע. "גם אנחנו כמותו", עונות הנשים. "והוא משוטט בלילות ותר אחר זיונים", ממשיך קרגוז, אך הנשים מצחקקות בתקווה, "נהדר, גם אנחנו כאלה". לבסוף, אומר קרגוז הנואש שהחתן חובב גדול של מעשי סדום בנערים, אך הנשים מגחכות ואומרות שגם הן חובבות אירוטיקה עם נשים. פרופ' דרור זאבי ממקימי החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון, על הפתיחות הגדולה והיחס הטבעי למיניות בתקופה העות'ומאנית.

דונה גרציה האישה החזקה בעולם, הייתה הראשונה לחלום ולהגשים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. והיא עשתה זאת 350 שנים לפני הרצל. האישה הזו היא אגדה אמיתית. היא חכרה מהסולטן הטורקי את אזור טבריה. אחר כך היא הבריחה לשם יהודים מכל אירופה, כדי להציל אותם מאימת האינקוויזיציה וליישב את ארץ ישראל. היא הייתה "הסוכנות היהודית" בת אישה אחת. אודטה שכותבת את המאמר המצורף, מבסוטה מכך שסוף סוף ההיסטוריה ''הגברית'', עושה לה כבוד. לכתבה ב-NRG

טרנד חדש בעיר פשט בעיר העתיקה בירושלים. רואים גוי/נוכרי/זר/אחר/''לא יהודי''. יורקים עליו. אם לא הייתי רואה את הכתבה הזאת בהארץ. לא הייתי מאמין למשמע אוזניי ולמראה עיניי. אבל גם אני בעצמי ראיתי כשהובלתי קבוצה של חרדים בסימטאות העיר. הם דרכו, ניסו למחוק... ביזו וקיללו כל מה שאינו יהודי. כשפניתי לאחראי על הקבוצה בתואנה שיעשה כבר משהו או ''אני הולך''. הוא אמר לי ''מה אתה רוצה שאני אעשה? ככה אנו מצווים על פי היהדות''. ''מה זאת אומרת?'' שאלתי בתמיהה. ''כתוב'' הוא ענה בנונשלאנטיות והוסיף ציטוט: ''מחה תמחה את זכר עמלק...''. המשכתי איתם עד לפינת הרחוב ואמרתי להם: ''חברה מכאן אתם ממשיכים לבד... ושאלוהים (שלכם) יהיה עמכם''.

העתיקות של רמלה קבורות תחת הררי זבל - מדע וסביבה - הארץ

כבר מזמן אני מחפש אלטרנטיבה לסיני. רועי ציקי ארד, מנסה לשכנע אותי שירדן היא אפשרות ראויה בעיקר החופים הקרובים לגבול עם סעודיה. כתבה יפה מאוד עם הרבה אווירה, קבלו ציטוט: ''ליד הדגל, פועלים שני בית קפה. משום מקום, מתחילה מסיבת דבקה. כמה צעירים רוקדים משולבי זרועות בחוסר קצב וירטואוזי. זה ריקוד משעשע למדי. לצערי אני יודע קצת ערבית. המוזיקה היא לאומנית, שירים על "עבדאללה יא עיוני" ועל ירדן הטובה צורמים מרמקול רעוע. מי שבעיקר רוקד בהתלהבות הוא נער עם פיגור שכלי ומשקפי שמש, שמתנודד עם כוס מיץ ומהמהם את המילים במרכז המגרש, כולו אהבה למדינה. כמה צעירים מציעים לי לרקוד את שירי הניצחון הפטריוטיים הללו. אני רוצה, אך מסרב כדי שלא לפגוע ביחסים עם השכנה ממזרח וליצור שוב עילה למלחמה''.                                                    ...

יואל ישראלי הוא מהצלמים, בני הדור השני של הקיבוץ, שבצילומיהם תיעדו את מעגל החיים הקיבוצי והישראלי. הוא למד צילום בסדנת הצילום של ברית התנועה הקיבוצית בת"א אצל יוסף כהן ואיל און, והושפע מצילומיו של אנסל איסטון אדמס (1984-1902). צילומיו של יואל הם בשחור לבן, ומבליטים את הניגודיות בין אור לצל ובכך מקבלים התרחשות דרמטית. צילומיו של יואל נעים בין נופי האדם החרוטים על פניו, בין דמויות ססגוניות, לבין נופי הארץ והקיבוץ.    לכתבה המלאה ב-YNET

''אתה קולט כמה רחוק רואים מכאן?". המשפט הקצר הזה כתוב על שלט שתלוי על כיסא באמצע המדבר. בני נוער בסיכון יוצאים למסעות הישרדות דרכם הם מגלים את הכוחות שבהם, לומדים דפוסי התנהגות חדשים ונחשפים לדמותו של סגן לוטן סלוין ז"ל, שהמסעות נוסדו לזכרו. מסע שמתחיל בגוף ונגמר בנפש... לכתבה . http://www.ifeel.co.il/page/18491

רמלה היא מעצמה קולינרית. שוק רמלה הוא רחוב אחד ארוך עם דוכנים עמוסי ממתקים, פיצוחים, פה ושם רוזטה תוצרת בית (מיץ שקדים), תבלינים וקטע קטן ושופע של ירקות בלדי - לוביה ארוכה מנוקדת, מלוחיה, שקדים ירוקים ולפעמים גם אבטיחי מחלול עם גרעינים שחורים גדולים וטעם מתוק-מתוק. בין הדוכנים פזורות חנויות של הכל בשני שקל, דוכני בגדים ודוכנים בהם נמכרות טיקות למצחן של נשים ענוגות, קטורת ריחנית ומיני קטניות וקמח חומוס המעידים כי בערבוביית התרבויות והקהילות לוקחת חלק נכבד גם הקהילה ההודית הגדולה המרוכזת בעיר. מבט על העיר, סוף המאה ה-18 לינקים מעניינים: בריכת הקשתות קהילת  הקראים ברמלה אתר עדת הקראים בישראל החומוס של חליל עוד על רמלה... רמלה שלא הכרתם...

על הזיכרון לפני כמה ימים ארזתי את הילדים ועלינו לבית שערים. מקום שבו יש קבר של איש חשוב נקרא ''עליה''. בספרות חז''ל הביטוי "לעלות למלכות" מופיע בהקשר של רבי יהודה. הילדים שיחקו מחבואים בנקרופוליס של בית שערים. היא עיר הקברים. הסברתי להם במן טבעיות שכזאת כי פעם לאחר מות האב, הבן היה חוזר כעבור שנה לאסוף את עצמות אביו. המשכנו בשגרת היום ורק כשהיינו בדרך הביתה שמעתי את הבן הצעיר (בן 7) חושב... ''אבא'' הוא פונה אליי מהמושב האחורי. ''כשאתה תמות, איך אני אזכור אותך?'' נוכח השאלה, התאבנתי אבל בתושייתי המופלאה לא איבדתי עשתונותיי, אחזתי בהגה בשתי ידיי. ''איך תזכור אותי?'' עניתי לו בשאלה. שררה בינינו שתיקה. רבי נולד במקום שהזיכרון והמטען היהודי הנצבר לאורך שנים עמד בפני כליה. על פי המסורת הוא נולד ביום מותו של רבי עקיבא. חז''ל אומרים על כך: כשמת ר' עקיבא, נולד רבי... ללמדך, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו... בעת לידתו אסרו הרומאים על המילה. ישנה אגדה כי אשת הקיסר אהבה את אמו של רבי, ו...

מעוז יינון צועד בשבילי הארץ הזאת כבר כמה שנים טובות. לא מזמן הוא חנך את ''שביל ישו'', שביל שהוא וחבריו המציאו. אורכו של שביל ישו הוא 65 קילומטרים ונתיבו המפותל מחבר בין נצרת לכפר נחום על גדת הכנרת. בדרך חולף השביל על פני כמה מן הנופים היפים ביותר בארץ. בכתבה ב ''הארץ'' פורש יינון חזון מופלא ששווה להקשיב לו.... לכתבה, לחץ כאן .

שעות אני יושב מולו, מתבונן בו, חוסה בצילו ומקשיב לאוושת הרוח הלוחשת בעליו. הוא כלל אינו מתרגש לקראתי, או לפחות לא מגלה התלהבות יתרה. הוא אף פעם לא התעניין בשלומי או שאל למעשיי, הוא מכיר אותי... הוא מכיר אותי מאז שהייתי ילד קטן. בפעם הראשונה הגעתי אליו עם אבי ואחיי באחד מטיולי השבת. לכשגדלתי וצמחתי, נשאתי את רגליי אליו לבד. נמשכתי אליו בלי סיבה. סתם כדי לשבת אצלו ולהקשיב לאותה רוח טובה אשר שורה עלי ועליו. הלכתי אליו כשהכרתי את זוגתי, לא בשביל שיתן אישור, רק שידע... כשהבן הראשון שלי נולד הלכתי אליו כמו אבי לפני וכשהבן השני נולד עשיתי בדיוק את אותו הדבר. היום כשאנחנו נפגשים, אנחנו לא שואלים שאלות מיותרות ישר ניגשים איש אל רעהו (אני אליו) ומתחבקים. אינני יודע את שמו, אולי כי מעולם לא גילה לי. אבל זה לא כל כך חשוב בעיני... אנחנו חברים ותיקים שמקבלים אחד את השני במין...שקט כזה, במין שלווה... כמו שרק חברים טובים יודעים. שעות אני יושב מולו, מול עץ שאיני יודע את שמו.

לדף הבית של אוריאל פיינרמן, לחץ כאן .

''אבא, קח אותי איתך...'' אמר לי הבוקר הבן שלי הקטן, בזמן שאני עולה עם המכונה את הגבעה המובילה לגן שלו, ''לאן'' שאלתי, ''לאן שאתה הולך'' השיב. ''אני הולך לעבודה'', אמרתי. ''טוב... אז נלך יחד'', אמר. לרגע הייתה דממה. ואז הוא אמר משפט שגרם לי את הזעזוע הראשון, ובעקבות זה לפנות את הזמן ולכתוב את המילים האלה. ''מה נעשה יחד בעבודה שלי?'' אני שאלתי והוא מיד ענה: ''אני אעזור לך'', ''במה''? המשכתי. ''אני יודע לחפור בור... ואני יכול למלא בו מים ואני יכול לחפור בור אחר ולמלא בו חול... כן, הוא אמר, אני חופר בורות טוב'' ושוב חזר על דבריו ''אני יודע לחפור בור... ואני יכול למלא בו מים ואני יכול לחפור בור אחר ולמלא בו חול... '' וכדי לחזק את עמדתו באופן מוחלט, הוסיף, ''אפילו שושי הגננת אמרה לי שאני יודע לחפור בורות טוב''. ''אם ככה אתה באמת יכול לעזור לי'', הסתכלתי עליו מהמראה ושתקתי. שאני שותק אני חושב. זה לא לקח...

סימפוניית הכלבים האומללים בסוק אל גומעה. מועדון החרוזים החשאי בחאן אל חלילי. פנסי הרמדאן ליד מסגד סיידה זיינב. הדינוזאורים הנכחדים בשוק הגמלים. מסע בשווקים הסואנים של קהי ר, ניר כפרי מציג עבודה מדהימה שלרגע שאבה אותי לפרברי קהיר, כמו פעם שביקרתי שם... לפני יותר מעשר שנים... ואוו! איך שהזמן טס. תודה לך ניר .

בערבית פירוש המילה אלנאצרה הוא ''המנצחת'' אולם בהקשר של נצרת, העיר, התיירות וכו' נצרת ''המנצחת'' יוצאת מפסידה. נצרת נצורה, לא באים בה, לא בחוצותיה ולא בשעריה... צור שיזף בכתבה מעניינת מביא תמונת מצב עדכנית ויפה על המצב באחת מהערים היפות יותר שיש בארץ. ''אתה מבין את העיר הזאת?" שאל אותי דאהר זיידאן כשעמדנו על מרפסת הבית שבנה הסבא שלו מול כנסיית הבשורה. "ללורד שבצרפת באים כל שנה מיליוני תיירים כי מישהי חלמה שראתה את מריה, ולפטימה שבפורטוגל עוד כמה מיליונים כי איזה ילדה קטנה דיברה לפני פחות ממאה שנים עם הבתולה הקדושה. ופה? כאן ישו התהלך, פה הוא חי את רוב חייו הבוגרים. מריה חיה פה. ויוסף. וכמה תיירים מגיעים לפה בשנה?@?

החוף של יפו הוא ללא ספק חוף גבעת עליה רומנטיקנים אמיתיים מספרים על החוף הזה, בימים שהים רגוע, אזי פיסת החוף הופכת למפלט עבור זוגות המתרחקים מההמון. אלה, טוענים הרומנטיקנים... מצרפים לאהבתם גם את מראות הים הרוגע. מתבודדים רובצים על חול, רגליהם במים, וראשם מונח על ערימת חול. האמת שהתיאור די משכנע, מה זה משכנע... אפילו אני השתכנעתי. החיים אינם רומנטיקה וחבל שכבר הבטחתי לעצמי להדיר את רגליי משם ולא לחזור לחוף הזה לעולם. וזה תשאלו אותי למה? זאת המסקנה אחרי שראיתי שמה סצינות מפחידות עם אקדחים שלופים ולהבי סכינים מבצבצות... החלטתי לוותר על החוף הזה, טוב אולי לא לעולם, רק לכמה זמן ולעזאזל עם הרומנטיקה@ ועד יעבור זעם אני ממליצ בחום לטייל בחוף... אולי בנמל הטוב והישן. תמיד נעים להיזכר, לשוטט ולהזכר בימים טובים יותר ואם אתם מהנועזים אז קחו אחד מה קרוזים שמציעים לכם ב-20 ש''ח סביב חופי תל אביב. הילדים יהיו מבסוטים@