הורדוס מלך יהודה
בשנת 47 לפנה"ס מתמנה אנטיפטר, על-ידי יוליוס קיסר, לאפוטרופוס על יהודה. במסגרת תפקידו הוא מחלק את המשרה בין שני בניו: פצאל-הבכור מקבל משרה סְטְרַטֵגוּס (מושל) יהודה וירושלים והורדוס את משרת סטרטגוס הגליל.
אחד ממעשיו הראשונים של הורדוס כמושל הגליל היה חיסול חזקיה הגלילי, שהיה מנהיג המורדים בגליל, ואנשיו ללא משפט. בכך הוא מעלה את קרנו בקרב תושבי הערים ההלניסטיות שראו בחזקיה הגלילי ראש ''כנופיית שודדים'' שגרמה להם סבל רב. מצד שני מעורר במעשה זה את כעסם של היהודים נגדו שכן במעשה זה פגע בסמכויות הסנהדרין.
הורדוס התייצב למשפט בפני חכמי הסנהדרין בגלימת ארגמן ואלה בלי למצמץ הרשיעו אותו בדין.
מאימת גזר דינו הורדוס נמלט לדמשק ושם בתמיכת הרומאים, קנה בכסף את משרת הסטרטגוס של חילת סוריה וסמריה.
ב-15 למרץ 44 לפנה"ס נרצח יוליוס קיסר והפרובינקיות של המזרח נפלו לידיו של גַאיוּס קַסְיוּס.
כדי להוכיח נאמנות לקסיוס, הורדוס היה הראשון שהעביר את תשלומי המיסים שהיה עליו לגבות מתושבי הגליל.
בתמורה לנאמנותו של הורדוס הוא מונה שנית לסטרטגוס סוריה וסמריה וקיבל הבטחה מקסיוס שהאחרון ימליך אותו למלך יהודה אחרי הנצחון על נאמני יוליוס קיסר.
שיתוף הפעולה בין בית אנטיפטר לרומאים הגביר את ההתנגדות אליהם בקרב מקורביו של הורקנוס עד שאחד מאנשי הצבא המקורבים להוקרנוס-מַלִיכוּס, הרעיל את אנטיפטר בשנת 43 לפנה"ס.
רצח אנטיפטר גרם לאי יציבות ביהודה. הורדוס בקש לנקום את מות אביו באמצעות פעולה צבאית אלימה אך פצאל שכנע אותו "לרדת מהעץ". בשלב מאוחר יותר הורדוס שלח מכתב לקסיוס בו הוא מבקש שינקום ברוצח אביו, מליכוס, בטענה כי הדבר ישרת את האינטרס הרומאי ואכן מליכוס הוצא להורג. בשנת 42 לפנה"ס הגיעה מלחמת האזרחים בין נאמני יוליוס קיסר (שנרצח) לבין מתנגדו לשיאה, וקסיוס נאלץ לעזוב את סוריה כדי להתייצב למערכה ביון. בנסיבות האלה היה ברור שהורדוס ופצאל לא יוכלו לקבל תמיכה צבאית נאותה מהרומאים ולפיכך פרצו נגד שניהם התקוממויות ברחבי הארץ. בראש ההתקוממות ביהודה עמד אחיו של מליכוס שביקש לנקום את דם אחיו ובראש מתנגדי הגליל עמד מתתיהו אנטיגונוס.
האחים לבית אנטיפטר הצליחו למגר את ההתפרצויות הללו.
האחים לבית אנטיפטר הצליחו למגר את ההתפרצויות הללו.
בסוף שנת 41 לפנה"ס פלשו לאזור הפרתים שהיו אויביה המושבעים של רומא, משום שמנעו את התפשטותה מזרחה. שנה לאחר מכן הם מגיעים לירושלים ומטילים מצור על ארמון החשמונאים.
פצאל והורקנוס חשבו שכדאי לשאת ולתת עם הפרתים. הם חשבו שיוכלו לקנות את הפרתים בכסף רב יותר מזה שהציע להם אנטיגונוס בתמורה לכך שיסייעו לו לכבוש את יהודה מידי הורקנוס ולשבות את הורדוס ואנשיו. הורדוס חשד שהפרתים נחושים בדעתם לדבוק בצדו של אנטיגונוס משום שפצאל והורדוס נתפסו בעיניהם כנאמני השלטון הרומי באופן מובהק. הורדוס לא מנע מפצאל והורקנוס לשאת ולתת עם הפרתים אך דאג כמו רמטכ''ל בדימוס, להעביר את נכסיו מבעוד מועד למשמורת באדומיאה ( היא אדום).
משנודע להורדוס מקורות שונים שמשימת המו"מ כשלה וכי הורקנוס ופצאל נשבו על-ידי הפרתים הוא חמק מירושלים בחסות החשיכה. הוא בורח מהמצודה החשמונאית שהיתה ממוקמת בפינה הצפון-מערבית של העיר, הגובלת עם גיא בן-הינום שדרכו קל יותר להגיע אל המדבר. בכוונתו היה להגיע לאדומיאה. מספר האנשים שהתלוו אליו היה רב והיה ברור כי לא יוכלו לברוח יחד. לפיכך הרה להם הורדוס לברוח כל אחד לדרכו. הוא עצמו נותר עם הנשים ומעט בני לוויה והתכוון להגיע איתם למצדה. בדרך, ליד תקוע, נקלע ל"קרב קטן'' עם רודפיו (אנשי אנטיגונוס) והצליח לגבור עליהם. כנראה ששם עלה במוחו הרעיון להקים אתר הנצחה אישי לזכר האירוע-הרודיון.
הורדוס ביקש למצוא מקלט אצל הנבטים והוא גם מבקש מחרתת, מלך הנבטים כסף (חלק מהכסף היה שייך לאביו ששם אצלו כסף כפיקדון וחלק מהכסף ביקש כהלוואה). חרתת סרב לתת להורדוס את הכסף. ומאותו רגע הוא מבין שהישועה תבוא רק מרומא ויצא למסע לרומא דרך אלכסנדריה (מצרים) ורודוס.
בדצמבר 40 לפנה"ס הורדוס הוכתר ברומא כמלך על יהודה על-ידי אנטוניוס ואוקטביאנוס ובהסכמת הסנאט. זאת על-מנת לרתום אותו למאמצי רומא לסילוק הפרתים ותומכיהם וזאת על-אף העדפתם של הרומאים להמליך למלך בן לשושלת המלוכה המקובלת על נתיניהם. החריגה הזו מהכלל מוסברת בשל העובדה שהיהודים הסכימו לקבל על עצמם את מלכות מתתיהו אנטיגונוס מידי הפרתים. זו היתה הפעם הראשונה שבה רומא הפנתה עורף לשושלת החשמונאית בפומבי.
המעמד המשפטי והמדיני של הורדוס הוגדר מלכתחילה על-פי אמות המידה של החוק והמשפט הרומאי כ"מלך בעל ברית וידיד העם הרומאי" שחייב אותו בצייתנות מדינית וצבאית לרומא ואסר עליו לקחת יוזמה אישית בכל הקשור לביטחון ולמדינה בלי אישור רומאי מתאים, כולל קביעת יורשו.
בשנת 39 לפנה"ס הגיע הורדוס, דרך הים, לעכו. שם ביסס את צבאו והתחמש. הוא לא זכה לתמיכה הצבאית המצופה מהרומאים שהיו עסוקים במלחמתם בפרתים ומי שהופקד מטעמם של הרומאים על הסיוע הצבאי להורדוס (סִילוׁ) הוכח כלא יעיל משום שכוחותיו מועטים ומשום שקיבל כספי שוחד מאנטיגונוס. בשל היעדר כוחות, החליט הורדוס תחילה לכבוש את יפו ומישור החוף, משם לפנות לאדומיאה, לפנות למצדה ולשחרר את משפחתו ששהתה שם. משם פנה לכיבוש ירושלים בהסתערות פתע (חורף 39 לפנה"ס)-ניסיון שנכשל משום שכוחותיו שלו לא הספיקו וכוחותיו של סילו, הרומאי, היו חלשים וחסרי אמצעים. הורדוס שחשש שסילו יקבל שוחד מאנטיגונוס ויניח לו, הציע לסילו פתרונות לוגיסטיים. הוא גייס את סמריה והשומרונים שסביבה לטובתו ואילו סיפקו לו מזון, ציוד ואף מקומות לינה בשפע. במקביל הוא הצליח לסכל ניסיונות של אנטיגונוס להטיל מארבים לשיירות האספקה של הורדוס מסמריה, מה שהוכיח את כוחו בעיני סילו ואנשיו. הורדוס אף הסתער על יריחו וכבש אותה ובכך זכה למקור אספקה נוסף. כך שתוך זמן קצר נפתרה בעיית האספקה של הצבא הרומאי שיכול היה למצוא מסתור מפני החורף באדומיאה ובנקודות אחיזתו של הורדוס בגליל (הגליל התחתון, הגליל המערבי ואיזור סמריה, איזור הארבל והכנרת היו עדין מחוץ להישג ידו).
הורדוס - ערוץ ההיסטוריה 1/3
באביב 38 לפנה"ס פנה הורדוס לכיבוש הגליל. הוא מחסל באכזריות את קיני ההתנגדות באזור הארבל ומשם ממשיך עם אנשיו לסייע לאנטוניוס במלחמתו בפרתים. עם סיום הקרבות, התפנו כל הכוחות הרומים באזור לסייע להורדוס בכיבוש ירושלים. העיר נכבשה בשנת 37 לפנה"ס, לאחר מצור שבמהלכו נישא הורדוס למרים החשמונאית. כמה ימים לאחר מכן הוצא בן דודה מתתיהו אנטיגונוס להורג והורדוס מבסס את מעמדו כמלך יהודה.
תגובות