למצוץ או לנגוס?

לפעמים, כשאני קונה לילד שלי ארטיק בדרך מהגן יש לנו מן דיאלוג מעניין. אני נותן לו לבחור איזה ארטיק שהוא רוצה, בתקווה שהוא לא יקח משהו יקר, נגיד כמו ''מגנום'', או דומה... חוצ'מזה אני כבר יודע, הוא תמיד מתעקש על ארטיק קרח.
מיד עם הלק הראשון הוא שואל אותי: ''אבא, מה עדיף בשבילי למצוץ או לנגוס''? לשמע השאלה, אני מנסה שלא לשלוף מהמותן, אלא לתת תשובה כנה וראויה. אחרת הוא לא ירד ממני. אבל אז הוא ממשיך, ''נו אבא, מה עדיף''? 
''אני מעדיף לנגוס'' אני עונה לו במן בטחון כזה שיש לאבא שלא יודע מה רוצים מהחיים שלו. ברגע שאני כבר מתחיל להרגיש ששיחקתי אותה ויאללה בן שלי, גש לשאלה הבאה... הילד הזה נעשה פתאום רציני, מקמט את מצחו ואומר, ''אבל אבא, ככה זה יגמר לי מהר''.
''טוב לא נורא...'', אני מנסה להרגיע אותו ואומר לו על משקל האבוקדו, ''יגמר, נקנה חדש'' וכדי להיות בטוח שאני אכן משכנע אותו (ואת עצמי) אני מוסיף ''יש לך בבית מלא ארטיקים במקפיא. וגם שלוקים''. ''לאאאא...! אני רוצה שתגיד לי מה עדיף'', הוא חוזר על דבריו ומאיץ בי לתת לו תשובה. ''נו, עניתי לך לפני רגע...''
תוך כדי חילופי מילים בינינו, אני קולט שהוא רוצה לשמוע ממני משהו אחר. משהו מוחלט, לא הססני, מחליק ומתחמק.
''אוקיי, בסדר''! אני לוקח אויר, מאמץ לעצמי מן הבעה רצינית, מוסיף לזה טון מג'ורי עם הרבה נוכחות ואז אני שומע את עצמי אומר בפסקנות: ''עדיף למצוץ''! וכדי שהוא לא יחפור יותר בעניין הזה, אני ממשיך עם המומנטום שצברתי. ''עדיף למצוץ''. אני פוזל לעברו בחצי מבט כדי לבדוק שהוא אכן מסופק מהתשובה הכי נחרצת שיכולתי לתת. וכך גם אולי יבוא הקץ לשיחה הזאת.
ואז הוא אומר: ''נכון''. וממשיך... ''עדיף למצוץ, כי אז הארטיק יגמר לאט''. רגע של דממה שורר בינינו.  אני חוזר על דבריו: ''נכון''.
הדממה נמתחת לאיטה כמו מסטיק.
''תגיד, מה עשית היום בגן''? אני מנסה להחליף נושא.
''אתה יודע שבכל יום שני יש לנו יצירה''. הוא עונה לי. ''אה נכון''. אני נזכר ושותק.
אחרי ששנינו שותקים קצת הוא אומר: ''אבא, אם אני אמצוץ את הארטיק יותר מדי, הוא יהפוך לקרח, נכון''?
''כנראה'', השבתי ומיד הוספתי... ''נו ומה רע בזה...''?!
לא יודע מה עובר עלי, אולי זה סתם טיפשות או החום של הקיץ. כך או כך, הזמנתי לעצמי עוד צרות.
''אז לא ישאר בו טעם'', הוא משיב ומיד ממשיך ''אז מה עדיף, למצוץ או לנגוס''?
''יש לי רעיון'' אני אומר, ''קודם תמצוץ ורגע לפני שהארטיק נהפך לקרח, תנגוס בו''. אני מתבונן בו תוך כדי הליכה, ביני לביני אני בטוח, זה רעיון מנצח! עכשיו נותר לי לקוות שהוא יקנה א'תזה.
הוא מסתכל עלי וחושב. ''אבא, זה מה שאתה היית עושה''? הוא שואל אותי ומבקש ממני כנות. ''כן, אני חושב...נראה לי שכן, קודם מוצץ ואחר כך נוגס''. ''לא, אתה צריך לבחור תשובה אחת'',
הוא עונה לי ומתחיל לגלות סימנים של קוצר רוח בקולו. ''תחליט כבר''הוא אומר וחוזר על עצמו. ''או מוצץ, או נוגס''.
זהו כמעט הגענו הבייתה. אני עושה סימנים של ''רגע...איפה שמתי את המפתחות''?
הוא נכנס הביתה שמח, עם היצירות אומנות שלו מהגן. לא חלפה דקה ונדמה שהוא כבר שכח מכל העניין. ורק אני סוחב את הדיאלוג הזה וכותב על זה פוסט, ולעצמי חושב אם ישנה תשובה ראויה יותר. מה באמת עדיף, למצוץ או לנגוס...איך אפשר לדעת במה לבחור, לנגוס או למצוץ, כשכל השבילים יפים ומגרים. כל שביל ושביל טומן בחובו הפתעות וחוויות חדשות. מה גורם לנו להעדיף משהו מסוים על פני אחר. כל דלת שנפתחת מעיפה אותנו למסדרון אחר, כל קול וקול גלגל המתגלגל ממטה למעלה...