ברוכים הבאים לבלוג של פעמי גליל

לרגל שבוע הספר החלטתי לעשות כבוד לסופר השנה שלי. זה נחמד שמצליחים להפתיע אותי עם כתיבה טובה ורעננה, דודו בוסי עושה את זה ובגדול. עד עכשיו שמרתי אמונים לאורלי והקסטל בלום שלה. ועכשיו אני שמח לפנות מקום, למשהו חדש, מישהו חדש... נורא כייף לפנות מקום, אה... בוסי מסביר עד כמה קשה היה לו להיפטר ממוסא, הדמות אותה יצר. הנה שני ציטוטים מהאתר של המדינה שאהבתי, הזדהתי במיוחד(מחק ת'מיותר) ''כמוני, גם מוסא קורא עיתונים באדיקות, ומנסה בכל כוחו לברוח מהתדמית הדבוקה לשכונתו... ''... ''לפחות פעם בשבוע קפצה אלי השכונה דרך הכותרות, וכמעט תמיד בהקשרים שליליים. פשע, עוני, דלות, עליבות, ושאר מרעין בישין. קראתי את הדברים ולקחתי הכל באופן אישי, כאילו הצביעו עלי מתוך דפי העיתון ואמרו לי אתה, דודו, הוא-הוא הפושע, אתה הוא העני, אתה הדל והעלוב. וכאילו לא די בכך, דרך דפי העיתון אף למדתי, ואני רק בן שבע או שמונה, שאני משתייך לארץ ישראל השניה. מישהו שם למעלה חשב פעם מה הביטוי המתועב הזה עושה לנשמתו של ילד קטן''? אה, מישהו??? טוקבקיסט אחד כתב לבוסי את המילים הבאות: יוצר מ...

הנה סוף-סוף מישהוא שמסביר כמו שצריך את ההבדל בין גברים לנשים . וטוב שהוא משתמש בעזרי המחשה... בלעדיהם היה הרבה יותר קשה לעקוב אחרי הטיעון המדעי שלו. אשתי אומרת שזה נראה מפגר, לפי דעתי מישהו שנורא רוצה ליחצ''ן את העולם הערבי דאג להפיץ את הלינק הזה. רוכבי אופניים הם אנשים חשדניים וקנספרטיביים מטבעם@ אם שואלים אותי מה ההבדל בין נשים לגברים אני עונה בצורה שאינה משתמעת לשלושה פנים. עזבו אותכם מנגה ותרדו ממאדים, אין הבדל בין נשים וגברים מלבד ההורמונים. זה הדבר הכי בדוק, כלומר מדעי. כל השאר מבוסס על פרדיגמות, סטיגמות ושאר מריעין בישין@

סטודיו 164 זורק מבט אל הבנייה בישראל אחרי 1967, ברצף דימויים מתוך ארכיון בהתהוות של אדריכלות ישראלית. הגליון הוא סקיצה ויזואלית, חלקית, כמעט שרירותית, למחקר על המקורות הגלויים והסמויים של האדריכלות הישראלית העכשווית דרך התקופה הפוסטמודרנית שלה,מי בנה ומי נטע? לספר מחדש את סיפורה של ת''א

כשתום לוריא בת ה-16 מרימה רגל אחת ועולה על האופניים הגדולים, מתפשט על שפתיה חיוך רחב. תוך דקות היא דוהרת קדימה, משאירה אמא ואבא מתנשפים מאחור וגורמת למאמן יוסי קט המתגלגל לצידה על הרולר בליידס, להתחנן להוריד את הקצב אם רוצים אפשר

לידיעת הרוכבים, השבת יתקיים האירוע גלגלים של תקווה ,מדובר במסע אופניים עממי, גדול וססגוני בו ישתתפו אלפי רוכבי אופניים בריאים ונכים, ביניהם אנשי המגזר העסקי, ארגונים שונים, יחידות צבא, תנועות נוער, משפחות ויחידים. הרוכבים יבחרו בין מסלול לחובבים בן 10 קילומטר ומסלול מקצועני בן 50 קילומטרים@ אנשי עמותת אתגרים , האחראים לאירגון ולביצוע האירוע...(אופס, יצא לי), מבטיחים שממש כמו בשנה שעברה יהנו הרוכבים ומשפחותיהם מקרנבל של מוסיקה, תנועה, צבע, אוכל, שתייה והרבה שמחה והתרגשות. כל ההכנסות קודש לשיקום ושילוב חברתי של ילדים נכים באמצעות ספורט אתגרי@

נלחמים על הבית מתנתקים מהאנטנות

אורלי קסטל בלום מדברת עם דן מרגלית על ספרה החדש טקסטיל , ומסבירה לו מהי הדרך שלה לייצר תאי מוח חדשים. אורלי תעשי לי ילד לצפיה בראיון

אחת לשבוע יוצא לי לסייר עם עוד שניים או שלושה חברים, מסביב ליישוב שבו אני גר, במסגרת המשמר האזרחי. לפני הרכיבה אנחנו מתעדכנים מפי הקצין תורן על כל מה שקורה בגזרת השלמים וחסרי הפ''ע ואז... כשאנחנו צריכים לצאת לסיור. אנחנו נעצרים לרגע ביציאה מתחנת המשטרה וחושבים. לאן הפעם? לאן כדאי? מאיפה להתחיל? האם נרכב כמו בפעם האחרונה או ש... אני ברגעים האלה, בדרך כלל שותק, לפעמים אני גם מייעץ. אבל על פי רוב אני שותק. יש כאלה שהם המחליטים. אולי כי אנחנו נותנים להם להחליט. הם אומרים כדאי מפה ואחר כך משם ואז... ישר עד הסוף. כאשר שואלים אותם למה דווקא משם? הם עונים... ככה. סתם ככה או ככה, בצליל בס, אסרטיבי. עכשיו, הקטע הזה מצביע על כמה אבחנות אופי אצל כל רוכב מבין השלושה. איפה כל אחד עומד בקשר לקבלת החלטות. לא משנה איזה החלטות, מינוריות כמז'וריות. העניין הוא שיש כאלה שהם בצד המחליטים ויש... נמנעים. הם בוחרים לא לקחת צד ובדרך כלל ההחלטות נעשות על גבם, כאשר מחליטים בשבילם. כל זאת כאמור עולה בסיור לכאורה שגרתי ובנאלי. כל דבר קטן שקורה לנו בחיים, בסביבה הכי טבעית, עשוי ללמד אותנו שיעור משמעותי ל...

קשים הם ימיו של הבלוגר ימיו של הרץ למרחקים ארוכים וימיו של הרוכב ביום קיץ חמים. סתם נפלט לי חרוז משריר העכוז (התפוס). מה שרציתי להגיד זה שלפעמים קשה לי למצוא נושא לכתיבה מעצם העובדה שאף אחד לא ממש קורה את הבלוג הזה, כך נראה לי ולמה אני צריך את זה בכלל? לפעמים אני מרגיש צורך עז לשתף, לספר וכו'... וזה מופיע כמעט תמיד מייד לאחר רכיבה הגונה שאני רוצה לספר על החוויה האדירה שהייתה לי היום על האופניים. שלא לומר אורגזמית. אבל אם זה העניין לזיין, לרוץ ולספר. אז אני לא בקטע... של לספר, כמובן. אכן קשים הם ימיו של הבלוגר. היום שאלה אותי ידידה אם אני מכיר חבורה של רוכבים מהאזור שבו אני גר. עניתי שלא והוספתי שכבר מזמן אני לא רוכב בחבורות. היה לי את הקטע הזה של ''החבורה'' לתקופה קצרה אבל זה עבר לי... אחר כך חשבתי על זה קצת יותר. שיתפתי חבר נוסף למחשבה וחלקנו בנינו הבנה מסוימת שלא לומר ''אבחנה'', משהו שלפי דעתי מאפיין רוכבים בתחילת דרכם. הם, הרוכבים המתחילים מחפשים שותפים רבים לאותה חוויה ובצדק. זה לגיטימי. עבורם קבוצה גדולה מהווה מעין קבוצת תמיכה. קבוצה של בעלי עני...

היום יום השואה ואתמול היה שוב פיגוע בסיני. זה יום עצוב, יום של חשבון נפש ויום עם הרבה בלוז... את השיר הבא אני מקדיש לחבר ותיק ואהוב שממנו לא הספקתי להיפרד. גולן שלמון, היה בן 36 במותו, נשוי ואב לשני ילדים. את ''גולי'' הכרתי במהלך השירות הצבאי, שנינו נפגשנו בקורס מדריכי כושר קרבי בוינגייט. כמו רבים מאיתנו, גם גולן הקדיש את בוקר שבת לתחביב הראשי שלו, ויצא לאימון אופניים, אימון, אשר ממנו כידוע לא שב. במקום שבו נגמר הצל אני חש בצורך עז להתנצל חושש מלהתחיל להיות ולא ליפול לטעויות במקום שבו נכבה האור אני חש ת'דם זורם מתחת לעור מבקש סיבה כדי לחיות בתוך העיר, בין הבריות במקום שבו כל המילים נגמרות עולות בי אז המון תהיות ואיך זה שאני שואל תמיד ת'שאלות הנכונות במקום שבו התבונה נגמרת מתחילה לצמוח אמונה עיוורת זה הרגע בו אדם זקוק לחיבוק, של אהבה וחום כדי שיפרח ויעז לחלום במקום שבו נגמר הצל אני חי מאמר של גולן - עקרונות לקביעת העצימות באימון הרכיבה בסטודיו עוד על גולן

טיול בן שלושה ימים בנגב ובערבה הוא מורה גדול לפשטות. הוא מורה גדול לענווה, לצניעות. לאהבה. אין מה לעשות זה כל מה שבני אדם זקוקים לו בכלל, ורוכבי אופניים בפרט. אני לא ממהר לחלק סופרלטיבים לרוכבי האופניים, ביננו, יש בניהם גם... פלצנים לא מעטים, לצערנו. אבל אלה שאני פוגש בשבילים הם האנשים הכי נחמדים בעולם כמה חוויות מיום אחד יצאנו שתי משפחות לקניון נחל ברק שבערבה התיכונה, בפתחת הנחל ישנו חניון מסודר, הגענו לשם והתארגנו לקראת הלילה. שמחנו שהערב התמזל מזלנו ועוד רגע קט תעלה הלבנה במלוא הדרה ותדפוק הופעה. עבור חבורת ג'יפאים שהגיעה מלווה בעננת אבק. היו תוכניות אחרות. הם לא ראו אותנו ממטר ובטח שלא את הלבנה במלואה. ברגע שהם הגיעו הם הסתדרו במעגל. כנראה מודיעין שדה כלשהו דיווח להם על תקיפות אנדיאנים, צמאי דם. בליבה של ארץ הערבה הצחיחה. למען הגילוי הנאות, עד ליום הזה לא היה לי משהו נגד ג'יפים או ג'יפאים באשר הם. עם שוך נהימת המנועים יצאו שני קרסתניים עבי בשר ודפקו עמודים עליהם הניחו גרילנדות ושני פרוז'קטורים. אחר מאותה חבורה פחד כנראה מהשקט ומיד רץ באמוק כדי להפעיל ת'ג...

זהו, תם עידן השווין. התעקשתי, תירצתי, אבל... די, זהו. נגמרו לי הטיעונים. נבלעו לי המילים. בולם כפול עדיף, ייתכן? אולי אפילו ''אשלם'' על זה במעט משקל. אבל מספיק . אני מוותר. תם עידן השווין. השווין האדומות שלי נרכשו בסוף 2002 אז הם היו שוות משהו. היום, פחות. מירקתי אותן כמעט בכל יום, שטפתי, ליטפתי עם מטלית רכה ונעימה. זאת הייתה רוטינה לאחר כל רכיבה. הן אפילו הושענו אצלנו בסלון. במקום של כבוד, גם בימים שסלון עוד לא היה לנו. אבל עכשיו, תראו אותן, הן בלויות. הן כבר זקנות, ימי אחריתן אינן עוד כבחרותן. היום אני אוהב אותן פחות. חבר לרכיבה הראה לי אתמול בחוברות, שינויים וחידושים שיש כבר בחנויות. נדהמתי ממה שקורה, הרגשתי כמו מהמאה הקודמת. לא הבנתי למה אני נאחז בגרוטאה מדושנת. לכן, החלטתי, ש...זהו. עבורי... תם עידן השווין. לא החלטתי עדיין מה לעשות איתן, אולי אמכור, אולי לא? אולי אשמור אותן כפריט אספנים. כשרכשתי אותן, נאמר לי ששווין שיקגו ייצרו רק 300 זוגות מהדגם הזה, דגם ''הומגראונ''. לא יודע, מתלבט. אם יציעו לי מחיר מפתה אני... אתפתה חוצ'מזה אתם יודעים מה הב...

היא אמרה שהיא תתגורר בקהיר, בשכונת זמאליק. ישבנו ואכלנו דג טעים ממימי הים האדום. בלילה פוזרו נרות צפים בתוך בקבוקים חד פעמיים של מים מינראליים אל מול חופי חצי האי הערבי. רגע לפני שנפרדנו היא פלטה לעברי, ''תקפוץ לבקר''. חייכתי בנימוס, בהתחלה חשבתי, ''אין סיכוי''. אפילו תירצתי לעצמי שהכי רחוק שאני מוכן, זה פה, בדיונות של סיני. יותר מזה לא היה באמת סיכוי, טוב, אולי קלוש. הבטתי למעלה, תהיתי כמה רחוק נלך, חבוקי זרועות. אחוזים בטבעות דביקות של אהבה. מכאן, לאור כוכבים, נדמה היה שהכל אפשרי. בעיניים שלי עדיין ראיתי איזה מחסום דמיוני עובר ביני לבינה; קו מקווקו שהולך ונמוג, הרחק ככל שעיני נשאו ויכלתי לראות, השתרעו נופים בתוליים של חולות ודיונות אין סופיים, אנשים פשוטים וחייכנים. סכנה של ממש, לא הייתה שם. שום גבול לא באמת נמתח. חשתי שוב איך ההיסטוריה מתעתעת בנו, והגיאוגרפיה מהתלת בנו כמי שמוציאה אל הפועל ומשמרת את המרחב. גנרל סייקס וגנרל פיקו, סתם התבדחו בגסות על חשבוני. קהיר. לא האמנתי שאגיע לשם. ''תבוא, תבוא, מגניב פה'', היא אמרה לי בשיחה טל...

ניגנו אותו שוב, את השיר הכי יפה בעולם.שמעתי אותו היום ברדיו לרגע הוצפתי בזיכרון מתוק. אכן, בשבילי זהו השיר הכי מקסים בעולם. היה חורף, מה זה קר. אני נזכר... איך הייתי בעיר זרה, ספק מאוהב, ספק מוטרף.. קופנהגן של חורף 1996. אנשים שפגשתי אמרו שהיה קר במיוחד. היו כאלה שאמרוי, שמינוס 18 מעלות, זה די נורמלי לעונה זו. רכבתי על אופניים ישנות באיטיות, חנוט בתוך מעיל מצמר שעטף את כולי, צעיף עבה וזוג כפפות, עבות במיוחד. המשכתי לאורכו של רחוב ההליכה המרכזי בעיר. באמצע הרחוב הייתה ל הקה של פליטים מרובע קריסטצ'יאנה. הם שרו ''קאברס'' לשירים של מרלי. עצרתי. הם זיהו אותי . השענתי את האופניים לצד המדרכה, נראה כי נחשדתי באופן מיידי על ידם כגרופי פוטנציאלי. אחד מהם, עם רסטות אדומות סימן לי ביד, להתקרב. התיישבתי לידם. ''בוא ננגן משהו'', אמר לי האדמוני. ''מגניב'' חייכתי במעט מבוכה. ''אתה מעדיף משהו מסוים''? שאל. ''לא'',השבתי, ''בוא ננגן, נראה מה ייצא...'', הצעתי. החברה מהרובע כיוונו ת'כלים, ולאט לאט הסת...